/c

  • @marielle
    marielle 🐢
    5
    @stephane_m
    @sombre
    @rastapopoulos
    @fitzlombard
    @colporteur
    5

    L’échec des protestations de masse à l’ère de l’atomisation
    ▻https://lvsl.fr/lechec-des-protestations-de-masse-a-lere-de-latomisation

    https://lvsl.fr/wp-content/uploads/2024/03/Politique-de-masse-681x422.jpg

    L’époque est marquée par une résurgence des protestations, et une radicalisation de leur mode opératoire. Paradoxalement, elles ont une prise de moins en moins forte sur la réalité politique. Que l’on pense à l’invasion du Capitole aux États-Unis à l’issue de la défaite de Donald Trump, ou aux manifestations de masse qui secouent aujourd’hui l’Europe sur la question palestinienne, un gouffre se creuse entre les moyens déployés et l’impact sur le cours des choses. Pour le comprendre, il faut appréhender les décennies d’atomisation qui ont conduit à la situation actuelle, où la politique de masse semble condamnée à l’impuissance. Par Anton Jäger, traduction Alexandra Knez.
    Cet article a été originellement publié sur Sidecar, le blog de la New Left Review, sous le titre « Political Instincts ? ».

    Deux hommes en tenue paramilitaire de piètre qualité se tiennent l’un à côté de l’autre, leurs casquettes MAGA dépassant la marée tourbillonnante de drapeaux et de mégaphones. « On peut prendre ce truc », s’exclame le premier. « Et après, on fera quoi ? », demande son compagnon. « On mettra des têtes sur des piques ». Trois ans plus tard, ces scènes rocambolesques de l’émeute du Capitole du 6 janvier, désormais bien ancrées dans l’inconscient politique, apparaissent comme un miroir grossissant de l’époque. Elles illustrent surtout une culture dans laquelle l’action politique a été découplée de ses résultats concrets.

    Ce soulèvement a incité des milliers d’Américains à envahir le siège de l’hégémonie mondiale. Pourtant, cette action n’a pas eu de conséquences institutionnelles tangibles. Le palais d’hiver américain a été pris d’assaut, mais cela n’a pas débouché sur un coup d’État révolutionnaire ni sur un affrontement entre deux pouvoirs. Au lieu de cela, la plupart des insurgés – des fantassins de la lumpenbourgeoisie américaine, des vendeurs de cosmétiques new-yorkais aux agents immobiliers floridiens – ont rapidement été arrêtés sur le chemin du retour, incriminés par leurs livestreams et leurs publications sur les réseaux sociaux. Aujourd’hui, il ne reste plus grand-chose de cette fronde trumpienne, alors que l’ex-président se prépare à sa prochaine croisade. Un putsch similaire au Brésil n’a pas non plus abouti.

    marielle 🐢
    • @marielle
      marielle 🐢

      Le XIXè siècle a été marqué par un besoin plus pressant de garantir une passivité politique généralisée. Comme l’a fait remarquer Moses Finley, être citoyen dans l’Athènes d’Aristote c’était de facto être actif, avec peu de distinction entre les droits civiques et politiques, et des frontières rigides entre les esclaves et les non-esclaves. Dans les années 1830 et 1840, le mouvement pour le suffrage universel a rendu ces démarcations impossibles. Les prolétaires ambitionnaient de se transformer en citoyens actifs, menaçant ainsi l’ordre établi du règne de la propriété privée construit après 1789. Pour enrayer cette perspective, il fallait construire une nouvelle cité censitaire, dans laquelle les masses seraient exclues de la prise de décision, tandis que les élites pourraient continuer à mettre en œuvre la soi-disant volonté démocratique. Le régime plébiscitaire de Louis Bonaparte III, qualifié de « politique du sac de pommes de terre » dans Le 18 Brumaire de Marx, en est une manifestation. Cette « antirévolution créative », comme l’a appelée Hans Rosenberg, était une tentative de cadrer le suffrage universel en le plaçant dans des contraintes autoritaires qui permettraient la modernisation capitaliste.

      Walter Bagehot – sommité du magazine The Economist, théoricien de la Banque centrale et chantre de la Constitution anglaise – a défendu le coup d’État de Bonaparte en 1851 comme le seul moyen de concilier démocratisation et accumulation du capital. « Nous n’avons pas d’esclaves à contenir par des terreurs spéciales et une législation indépendante », écrivait-il. « Mais nous avons des classes entières incapables de comprendre l’idée d’une constitution, incapables de ressentir le moindre attachement à des lois impersonnelles. Le bonapartisme était une solution naturelle. La question a été posée au peuple français : « Voulez-vous être gouvernés par Louis Napoléon ? Serez-vous gouvernés par Louis Napoléon ou par une assemblée ? » Le peuple français répondit : « Nous serons gouvernés par le seul homme que nous pouvons imaginer, et non par le grand nombre de personnes que nous ne pouvons pas imaginer ».

      Bagehot affirmait que les socialistes et les libéraux qui se plaignaient de l’autoritarisme de Bonaparte étaient eux-mêmes coupables de trahir la démocratie. Commentant le résultat d’un plébiscite de 1870 qui a ratifié certaines des réformes de Bonaparte, il a affirmé que ces critiques « devraient apprendre […] que s’ils sont de vrais démocrates, ils ne devraient plus tenter de perturber l’ordre existant, au moins pendant la vie de l’empereur ». Pour eux, écrivait-il, « la démocratie semble consister le plus souvent à utiliser librement le nom du peuple contre la grande majorité du peuple ». Telle était la réponse capitaliste appropriée à la politique de masse : l’atomisation forcée du peuple – réprimant le syndicalisme pour garantir les intérêts du capital, avec le soutien passif d’une société démobilisée.

      Richard Tuck a décrit les nouvelles variantes de cette tradition au XXè siècle, dont témoignent les travaux de Vilfredo Pareto, Kenneth Arrow et Mancur Olson, entre autres. Pour ces personnalités, l’action collective et la mise en commun des intérêts étaient exigeantes et peu attrayantes ; le vote aux élections était généralement exercé avec réticence plutôt qu’avec conviction ; les syndicats profitaient autant aux membres qu’aux non-membres ; et les termes du contrat social devaient souvent être imposés par la force.

      Dans les années 1950, Arrow a recyclé une idée proposée à l’origine par le marquis de Condorcet, affirmant qu’il était théoriquement impossible pour trois électeurs d’assurer une harmonie parfaite entre leurs préférences (si l’électeur un préférait A à B et C, l’électeur deux B à C et A, et l’électeur trois C à A et B, la formation d’une préférence majoritaire était impossible sans une intervention dictatoriale). Le « théorème d’impossibilité » d’Arrow a été considéré comme une preuve que l’action collective elle-même était pleine de contradictions ; Olson l’a radicalisé pour promouvoir sa thèse selon laquelle le parasitisme était la règle plutôt que l’exception dans les grandes organisations. Ainsi la conclusion selon laquelle l’homme n’est pas naturellement enclin à la politique a fini par dominer ce domaine de la littérature sceptique de l’après-guerre.

      Vers la fin du vingtième siècle, avec la baisse drastique de la participation électorale, la forte baisse du nombre de jours de grève et le processus plus large de retrait de la vie politique organisée, l’apolitisme humain a semblé passer d’un discours académique à une réalité empirique. Alors que Kant parlait d’une « insociable sociabilité », on pourrait désormais parler d’une « insociabilité sociable » : une insociabilité qui renforce l’atomisation au lieu de la sublimer.

      Toutefois, comme l’a montré la décennie de contestations, la formule de Bagehot ne tient plus. Le soutien passif à l’ordre en place ne peut être assuré ; les citoyens sont prêts à se révolter en grand nombre. Pourtant, les mouvements sociaux naissants restent paralysés par l’offensive néolibérale contre la société civile. Comment conceptualiser au mieux cette nouvelle conjoncture ? Le concept d’ « hyperpolitique » – une forme de politisation sans conséquences politiques claires – peut s’avérer utile. La post-politique s’est achevée dans les années 2010. La sphère publique a été repolitisée et réenchantée, mais dans des termes plus individualistes et court-termistes, évoquant la fluidité et l’éphémérité du monde en ligne. Il s’agit d’une forme d’action politique toujours « modique » – peu coûteuse, accessible, de faible durée et, trop souvent, de faible valeur. Elle se distingue à la fois de la post-politique des années 1990, dans laquelle le public et le privé ont été radicalement séparés, et des politiques de masse traditionnelles du vingtième siècle. Ce qui nous reste, c’est un sourire sans chat (ndlr. Le chat de Cheshire d’Alice aux pays des merveilles) : une action politique sans influence sur les politiques gouvernementales ni liens institutionnels.

      Si le présent hyperpolitique semble refléter le monde en ligne – avec son curieux mélange d’activisme et d’atomisation – il peut également être comparé à une autre entité amorphe : le marché. Comme l’a noté Hayek, la psychologie de la planification et la politique de masse sont étroitement liées : les politiciens guettent leurs opportunités sur des décennies ; Les planificateurs soviétiques évaluaient les besoins humains au travers de plans quinquennaux ; Mao, très conscient de la longue durée, a hiberné en exil rural pendant plus de vingt ans ; les nazis mesuraient leur temps en millénaires. L’horizon du marché, lui, est beaucoup plus proche : les oscillations du cycle économique offrent des récompenses instantanées. Aujourd’hui, les hommes politiques se demandent s’ils peuvent lancer leur campagne en quelques semaines, les citoyens manifestent pour une journée, les influenceurs pétitionnent ou protestent avec un tweet monosyllabique.

      Il en résulte une prépondérance des « guerres de mouvement » sur les « guerres de position », les principales formes d’engagement politique étant aussi éphémères que les transactions commerciales. Il s’agit plus d’une question de nécessité que de choix : l’environnement législatif pour la mise en place d’institutions durables reste hostile, et les militants doivent faire face à un paysage social vicié et à une Kulturindustrie d’une ampleur sans précédent. Sous ces contraintes structurelles se cachent des questions de stratégie. Si l’internet a radicalement réduit les coûts de l’expression politique, il a également pulvérisé le terrain de la politique radicale, brouillant les frontières entre le parti et la société et engendrant un chaos d’acteurs en ligne. Comme le remarquait Eric Hobsbawm, la négociation collective « par l’émeute » reste préférable à l’apathie post-politique.

      La jacquerie des agriculteurs européens au cours des derniers mois indique clairement le potentiel (conservateur) de ces guerres de mouvement. Cependant, en l’absence de modèles d’adhésion formalisés, il est peu probable que la politique de protestation contemporaine nous ramène aux années « superpolitiques » de la décennie 1930. Au contraire, elle pourrait donner lieu à des reproductions postmodernes de soulèvements paysans de l’ancien régime : une oscillation entre la passivité et l’activité, mais qui réduit rarement le différentiel de pouvoir global au sein de la société. D’où la reprise en forme de K des années 2020 : une trajectoire qui n’aurait agréé ni à Bagehot, ni à Marx.

      marielle 🐢
    • @klaus
      klaus++

      Texte original (EN) ▻https://seenthis.net/messages/1049204

      Très intéressant.

      Le sujet mérite qu’on s’intéresse à ses raisons et expressions matérielles précises. Le texte en qustion ne mentionne jamais les relations entre les classes économiques et nous prive ainsi d’une compréhention effective du problème.

      https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/cb/ElfteThese.jpg

      Là on nous décrit des phénomènes et indique quelques penseurs non-matérialistes historiques qui ont travaillé sur la philosophie politique. Bref c’est le point de vue des puissants . Il faudra développer les idées en attaquant la réalité.

      cf. ▻https://fr.m.wikipedia.org/wiki/Th%C3%A8ses_sur_Feuerbach

      Le titre français de l’article est intéressant parce qu’il n’a rien à faire avec le sens de l’article. « Political Instinct ? » est le titre du text anglais. On y apprend qu’il y a « atomisation » et baisse des journées de grève mais c’est tout. On le savait déjà. On peut aller plus loin en passant de la théorie à la pratique.

      Conséquence de la réflexion : il faut défendre les organisations ouvrières et travailler pour la constitution de structures acceuillantes, solidaires et solides qui seront adaptées à notre existence à l’ère de l’internet.

      #politique #philosophie #libéralisme #société #organisations #mouvement_ouvrier #activisme #individualisme

      klaus++
    Écrire un commentaire
  • @kassem
    Kassem CC BY-NC-SA
    2
    @gonzo
    @loutre
    2

    Concernant la culture généralisée du mensonge au sein de l’armée de l’état sioniste selon le témoignage d’un officier de cette armée

    צה"ל שבוי בתרבות ארגונית של שקרים והולכת שולל
    ►https://mida.org.il/2022/02/17/%D7%A6%D7%94%D7%9C-%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%

    צה"ל שבוי בתרבות ארגונית של שקרים והולכת שולל

    יצחק בריק | 17/02/2022 
    מיוחד ל’מידה’: האלוף (במיל׳) יצחק בריק שימש בין היתר גם בתור נציב קבילות החיילים, חושף עדויות של מפקדים בצה"ל על תרבות והרגלים של שקרים וטיוחים. אם הנושא לא יטופל ומיד – זה עוד יעלה לנו ביוקר.

    מה קורה לצה"ל? הרמטכ"ל אביב כוכבי (צילום: דובר צה"ל)
    לאחרונה העידו בפניי חיילים, מפקדים זוטרים ובכירים רבים מיחידות קרביות, במכתבים ששלחו אלי ופגישות דיסקרטיות שקיימתי עם חלק מהבכירים, רובם ככולם העידו בפניי מדם ליבם על תרבות השקר והולכת שולל בצה״ל ההולכת ומתרחבת לממדים שמעולם לא היו מוכרים בצה״ל, אף כי הדברים ששמעתי לא זרים לי ואף הוצאתי דוחות קשים בנידון בהיותי נציב קבילות החיילים, התרשמתי שהתופעה הנוראה הזו הולכת ומתפשטת בצה״ל כאש בשדה קוצים. כבר בראשית דברי אני רוצה לומר שיש לנו בצה״ל מפקדים קצינים ראויים, אמינים וישרים, אך הם הולכים ומתמעטים בפני הגל העכור השוטף את הצבא, אשר גורם לרבים מאוד מהטובים לעזוב את שרות הקבע, או לא להתגייס כלל לקבע ארוך.

    אצטט בפניכם מספר משפטים שעלו בפניי ע״י מפקדים זוטרים ובכירים, וזה רק קצה הקרחון ממה ששמעתי. ( ברצוני לציין שנפגשתי עם כל קצין בנפרד ואף אחד מהם לא ידע על פגישות שלי עם הקצינים האחרים):

    ״אין לחיילים, לנגדים, לקצינים ולמפקדים גם ברמות הבכירות שום בעיה לשקר לרמה הממונה, והרמה הממונה אוהבת את זה כי זה לא מחייב אותה להתמודד עם בעיות שאינם מוצגות לה והיא יכולה גם להמשיך להציג תמונה טובה כלפי מעלה״.

    מפקד נוסף טען בפניי כי ״תופעה מאוד נפוצה היא שקרים, עיגול פינות, טיוח, תיאום עמדות וזיוף בתחקירים על אירועים חמורים, הדוגמאות הן רבות מאוד שחלקן התפרסם בתקשורת, מות החייל מגדוד הסיור של חטיבת הצנחנים בשיטפון בנחל חילזון בצפון, פציעתו הקשה של החייל עילי חיות ממגלן, טיוח, תיאום עמדות והשקרים של המפקדים לאחר האסון, זיוף גיוס החרדים ע״י קצינים בכירים באכ״א, הצגת מצגות שווא לממשלה, לוועדת חוץ וביטחון ולבג"צ. אלה הם רק קצה הקרחון מהדוגמאות שאני יכול לתת״.

    קצין בכיר מעל דרגת סא״ל, שעסק רבות בתחקור אירועים חמורים בתחום המבצעי, בתחום תאונות דרכים ונושאים נוספים, סיפר לי כי ״הוא נתקל בתופעה חמורה מאוד של ניסיון המעורבים לעגל פינות, לטייח, לתאם עמדות לפני התחקיר ולשקר במצח נחושה בתחקיר עצמו״.

    תרבות השקר מדבקת

    ״בתעסוקות המבצעיות משקרים ללא מצמוץ בעיניים, יש מ״פים ומג״דים המציגים פעילות מזויפת כלפי הממונים עליהם, פעילות שאין להם כלל כוח אדם ואמצעים לבצעה, אבל זה נותן להם קרידיט מהפיקוד שמעליהם שהם לוקחים יוזמה ומבצעים מעבר למוטל עליהם, בכך הם משיגים הערכה גבוהה יותר לפעילות הגדוד בגזרת התעסוקה, יש מצבים שהמ״פ מציג תכנית פעילות של הפלוגה לשבוע הבא, והמג״ד מבקש מהמ״פ שירשום פעילויות נוספות אף כי הוא יודע שאין ביכולתו של המ״פ לבצעם, העיקר שזה יראה למח״ט ולמפקד האוגדה שהגדוד לוקח על עצמו יוזמה ומשימות נוספות״.

    ״חלק מהמ״פים משקרים למפקדיהם במסמכים ובמצגות שלהם על השגי פלוגותיהם, פשוט מזייפים את התוצאות של השגי הפלוגה בתחומים המקצועיים עליהם הם נמדדים באימונים, בהכשרות, בתעסוקות ובמבצעים. חלק ממפקדי הגדודים משתפים פעולה עם השקר, משום שאת הנתונים המזויפים האלה הם מעבירים למעלה למח״ט ומשם זה עובר למפקד האוגדה ולעיתים לאלוף, ועל פי הנתונים המזויפים תמונת מצבו של הגדוד נתפסת כטובה יותר וזה גם מוסיף נקודות להערכתו של המג״ד ע״י מפקדיו. היות והמג״ד יודע היטב שאף אחד לא יבדוק את הנתונים שהוא מעביר, וככל שהנתונים מראים על הצלחה גדולה יותר זה מחזק את כולם כלפי המומנים עליהם, הרי שזה מאוד משתלם לשקר, דובריי האמת יוצאים מופסדים, כי הם פוגעים בתמונת הדימוי הטובה של היחידה והם נתפסים כבכיינים אשר אינם הולכים בתלם. ולכן רבים מאוד שרוצים להמשיך בצבא קבע מצטרפים לתרבות השקר שהיא מאוד משתלמת לכולם, הטובים בורחים החוצה״

    הרמטכ"ל, אביב כוכבי (צילום: דובר צה"ל)
    ״לקראת ביקורים של מפקד בכיר ( מח״ט, מפקד אוגדה, אלוף)בחלק מהגדודים מכינים מצגות שהקשר בינם לבין האמת לא קיים, מכינים את הביקור במסדר נשק ניקיון המגורים והמחנה, כולל מכתיבים לפקודיהם שהם מפקדים זוטרים וחיילים כיצד להשיב במידה והם ישאלו שאלה ע״י הקצין הבכיר שמגיע לביקור ביחידה. גם מכתיבים להם מה להגיד בפגישה עם המפקד הבכיר, הצגה מזוייפת אחת גדולה שמכינים לקראת ביקורים וביקורות של קצינים בכירים ביחידה, או לגורמי חוץ כמו חברי ועדת חוץ ובטחון שמגיעים לביקור ביחידה, כאשר הביקורת מסתיימת חוזרים שוב לבלגן הרגיל״.

    מפקד אחר טוען כי ״לא מתקיימת שיגרה ביחידות, כל מפקד עושה ע״פ הבנתו, אין סטנדרטים, קיימים פערים גדולים מאוד ביכולות המקצועיות של החיילים והמפקדים, בעיות משמעת קשות, פערים קשים ברוח הלחימה והמוטיבציה לבצע משימות, פערים קשים בשגרה המבצעית, עישון סמים, שתיית משקאות חריפים, שימוש בסמארטפונים בזמן אימונים וגם בפעילות מבצעית. מכל אלה המפקדים הבכירים מתעלמים וזה מאוד נוח להם להציג מצג שווא כלפי מעלה שיראה למפקדיהם שהיחידה במצב טוב, כך שתרבות השקר מרקיעה שחקים״.

    מצגי שווא

    רבים מהמג״דים ברוב זמנם אינם נמצאים בגדוד שלהם ובוודאי גם לא באימונים וההכשרות של חייליהם בשטח, אין להם שום השפעה ממשית על מה שקורה בגדוד, הם גם אינם משפעים על מהלך האימונים וההכשרות ולא תורמים מניסיונם דבר, ברוב זמנם הם נמצאים בדיונים אצל מפקדים בכירים מהם, או בימי עיון, כאשר במקום להסתכל למטה כלפי הגדוד הם מסתכלים למעלה, שם נוצרים הקשרים המביאים לקידומם. מה שמאוד חשוב להם לקבל דיווחים חיובים מהמ״פים על הפעילויות שלהם בכל התחומים, על מנת שהגדוד יצטייר כלפי מעלה כגדוד אשר עומד במשימותיו בצורה הטובה ביותר. זה גם מועיל להם בדיוני השיבוצים הקובעים את עתידם״.

    ״מה שקורה למ״פים שרוצים ללכת עם האמת ואינם מוכנים להתחבר לתרבות השקר, רע ומר. כאשר אתה מציג את נתוני האמת של הישגי יחידתך, אתה מוצא את עצמך בתחתית טבלת ההישגים ביחס לפלוגות אחרות שבגדוד שהעבירו נתונים מזויפים, ואתה מקלקל למג״ד את תמונת ההצלחה של הגדוד, המג״ד מזמין אותך אליו לבירור ושואל מדוע הציונים של פלוגתך נמוכים מהשאר, כל טיעוניך שאתה מדווח אמת והשאר מעגלים פינות לא מעניין, ואף חלקם של המג״דים רומזים לך שאת הנתונים הלא טובים מוטב לא להכניס לדיווח, כי זה עלול לפגוע בשם של הגדוד. כל אחד יכול להבין שהמג״ד חושש שזה יפגע בו בהשוואה עם הגדודים האחרים. ולכן אתה נמצא אצלו בתחתית הסולם, על כך שאתה מדווח דיווחי אמת. רוב המפ״ים מבינים שמוטב לשקר, הפיקוד הבכיר לא רוצה לשמוע על בעיות ועל הישגים נמוכים, אמינות הדיווח לא חשובה להם, העיקר שהגדוד יראה במצב טוב מול הגדודים האחרים. מפקד שהולך עם האמת שלו מוצא את עצמו בחוץ כאחד שמפריע למערכת״.

    התהליך הזה קורה גם אצל מח״טים רבים כלפי הממונים עליהם, תרבות השקר והולכת שולל נמצאת גם בחלק מהמצגות שמציגים תא״לים ואלופים בקבינט ובוועדת החוץ והביטחון (ראה את דוגמת שהתפוצצה לאחרונה – זיוף גיוס החרדים, כאשר כיהנתי כנציב קבילות החיילים הייתי עד למקרים רבים בו הציג הצבא לוועדת החוץ והביטחון מצגות על כשרות הצבא בתחומים רבים שהקשר בין מה שהוצג לוועדה לבין המציאות בשטח היה רופף למדי. תופעה נוספת חמורה מאוד היא ההבנה של מפקדים המציגים מצגות מחוץ לצבא (לדרג המדיני) שלא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ, המסר שהם מבינים ממפקדיהם ששמירת דימוי הצבא חשוב לעיתים מאמירת האמת, הדימוי והנראות כלפי חוץ בראש סולם העדיפויות, המטרה מקדשת את כל האמצעים, ובשביל להשיג מטרה זו מותר לשקר ולהוליך שולל את הדרג המדיני ואת הציבור. התנהלות מופקרת זו אוחזת ברבים מהמפקדים בכל הדרגים המבינים שאלו הכללים להצליח ולהתקדם.

    קיבלתי עדויות גם מקציני מטה גדודיים, המעידים כי ״בזמן הקורונה רבות מהישיבות של המח״טים עם המג״דים שלהם נעשו בזום. יש מג״דים אשר בשעת שיחת הזום יוצאים ממשרדיהם ומדברים כאילו הם מדברים מהשטח. תכנית העבודה השבועית של רבים מהמג״דים היא תכנית עבודה פיקטיבית שרובה כלל לא מתממשת, מטרתה העיקרית להרשים את המח״ט בעשייה הרבה של הגדוד".

    ״קצינים בקבע הרוצים להתקדם בהרבה מאוד מקרים לא נשפטים כלל על הצלחתם , היות ולא קיימים סטנדרטים וקריטריונים להצלחה, והמפקדים שעוסקים בקידומם כלל לא מכירים את ביצועיהם ויכולותיהם של פקודיהם, כי הם מנותקים מהשטח, וזה ממש לא אכפת להם. מה שמשפיע על קידומך זו הליכה בתלם, לא לעלות בעיות, להציג מצגות שקריות על הישגים שבונים תמונה יפה שהמפקד יכול להתגאות בה. קשרים טובים ולא קישורים זה מה שחשוב לקצין שרוצה להתקדם היום בצה״ל, התקרנפות .התרפסות , והתבטלות בפני מפקדיהם. זו גם הסיבה שקצינים הטובים לא רוצים לחתום לקבע ובוודאי לא לעשות קריירה צבאית, זו גם הסיבה שבשנים האחרונות היה גל עצום של עזיבה של קצינים טובים ששרתו בקבע ולא רצו להמשיך בצבא כפי שהוא נגלה לעיניהם״.

    ״הצבא היום רק טבלאות אקסל ומצגות, כל היום החפירות האלה זה מה שמעניינים את הפיקוד היום. בשטח אין רכבים לקיום תעסוקה מבצעית, אין אמצעים לשגרת ביטחון שטוף. בסיכום מילואים אני מביע מול סא"ל את דעתי שהיא שלילית לגבי התנהלות האוגדה וחוטף מטר של השמצות. לומר את האמת לקצין זו כנראה לא אופציה. זה פשוט לא מקובל עליו, כי הוא רוצה שאשבח את התנהלותו ויחידתו".

    תרבות ארגונית קלוקלת (צילום: דובר צה"ל)
    דוגמא נוספת של מ"פ מגולני שאמור לחבור לצורך סגירה אגמית, לא מגיע ומתחמק. “כאשר מאמתים אותו על אי הגעתו הלה משקר שהגיע ואף חבר במקרה זה אלי, הוא מסביר איך הגיע, רק שיש מכשול הנדסי בדרך. שקרים ועוד שקרים וטיוחים. מה שמעניין זה המצגות והמשכורת שדופקת כמו שעון. בושה שצה”ל איבד את הצביון. עם אלה צריך לנצח?״

    ״שתדע שלא רק אתה חרד ממצב המערך הלוגיסטי. בתור קצין בכיר באט"ל אני נחרד כל תרגיל מחדש איך עסוקים קצינים בכירים רק בדבר אחד, להראות הצלחה גם שזו לא הושגה. קשה להם להגיד בסיום תרגיל “לא הצלחנו” אפילו על סעיף אחד קטן. ביקרתי בשבועיים האחרונים בשני תרגילים, האחד משלב לוגיסטיקה והשני לוגיסטי טהור, ערך אמירת האמת פשוט לא קיים בכל מה שקשור לדיווחים של קציני הלוגיסטיקה שראיתי מרמת אלוף משנה ועד סגן, לכל היותר חצאי אמיתות״

    ״מחסור כוח אדם בכלל ומקצועי בפרט ביחידות הקרביות והמילואים כתוצאה מקיצוצים לא מושכלים והזויים בכוח אדם קבע וקיצור שירות הבנים, הביא לפערים בלתי ניתנים לגישור בין כוח האדם הנותר לאחר הקיצוצים לבין המשימות, ולכן קצינים ונגדים רבים מדווחים כלפי מעלה למפקדיהם דיווחים לא אמינים על ביצוע משימות שאותן הם כלל לא ביצעו על מנת לקבל חוות דעת טובה שהיא תנאי לקידום, נוצר תהליך חמור של תרבות שקר וקשר של שתיקה״.

    תרבות השקר בתחקירי צה״ל

    בשיחה שהייתה לי עם קצין בכיר מאוד שריכז תחקירים בתחום תאונות המתרחשות בצה״ל בכל התחומים הוא אמר לי ״בתחקירי צה״ל השתרשה תרבות של שקר, טיוח, עיגול פינות, העלמת מידע, ותיאום עדויות של המעורבים לקראת תחקירים וחקירת מצ״ח. במקום לטפל בראש הנחש שהם הקצינים הבכירים שמעלימים עין ואחראים ישירות לתרבות השקר, הרי ברוב המקרים מטפלים בש"ג על מנת לצאת ידי חובה.״

    סיכום

    אנו עדים לצבא שתרבות השקר והולכת שולל הולכת ומתעצמת, הולכות ותופחת, ובשנתיים האחרונות הגיע צה״ל לשיאים שלא הכרנו מעולם, חלק מהמפקדים חושבים על התפקיד הבא וכיצד ליצור תמונה של יחידה ברמה גבוהה גם אם זו לא האמת.

    התוצאה היא מאוד מתסכלת, חמורה ועגומה, הטובים נוטשים את הצבא. חלק מהנשארים בצה״ל הם ההולכים בתלם החוששים להביע את עמדתם ומתקרנפים, לצערי החלק הזה הולך וגדל עם הזמן.

    הגענו למצב בלתי ניתפס שמזכיר לי את התנהלות הערבים במלחמות העבר נגדנו. השקרים של דרגי השטח המדווחים כלפי מעלה לממונים עליהם על הצלחה בשטח בזמן שהם כשלו בקרב נגדנו, עיוותו את התמונה בעיני מפקדיהם, והחלטותיהם התקבלו על סמך מידע לא אמין ומעוות, דבר שעבד מצוין לטובתנו. לא פיללתי ולא האמנתי שהצבא הישראלי יגיע לדרגות שקר כפי שהיו בצבאות הערביים אשר תרמו רבות לתבוסתם נגדנו. האם התהפכו היוצרות?

    אלוף (במיל׳) יצחק בריק שימש בתור נציב קבילות החיילים, מפקד גיס, מפקד המכללות הצבאיות ומפקד אוגדה סדירה 36.

    עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

    Kassem CC BY-NC-SA
    • @simplicissimus
      Simplicissimus

      la « commission d’acceptabilité des soldats » semble être une instance de recours hors hiérarchie pour les militaires, cf. sa page sur WP[he] qui n’a aucune page liée dans une autre langue et toutes les recherches de traduction retombent sur cette notion d’acceptation sans proposer d’alternative

      une instance donc qui statuerait sur la recevabilité du recours, mais aussi, semble-t-il sur le recours lui-même

      נציבות קבילות החיילים – ויקיפדיה
      ▻https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%A7%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%95%D7

      https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/cb/Logo_kvilut.png

      נציבות קבילות החיילים (נקח"ל) היא יחידה במשרד הביטחון, שמטרתה לאפשר לחיילי צה"ל ובני משפחותיהם להגיש קבילה על כל מעשה או מחדל שנפגעו ממנו ולתבוע את תיקון הליקויים, וזאת שלא דרך צינורות הפיקוד הרגילים המקובלים בצבא. הנציבות הוקמה ב-1 בנובמבר 1972 בעקבות תיקון בחוק השיפוט הצבאי.

      Simplicissimus
    • @gonzo
      gonzo CC BY-NC

      Cela expliquerait en partie le très nombre d’actes contre-productifs du type assassinat de membres d’une ONG « amicale »... On en arriverait presque à avoir envie de les vor se mesurer avec des soldats professionnels du type Hezbollah...

      gonzo CC BY-NC
    Écrire un commentaire
  • @klaus
    klaus++

    好好学习，天天向上。
    ▻https://commons.m.wikimedia.org/wiki/File:Red_Guards.jpg

    https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/c1/Red_Guards.jpg

    hǎohǎo xuéxí, tiāntiān xiàngshàng - on ne peut le répéter trop souvent aux petits écoliers ;-)

    The handwritten characters in the top left corner read (In Chinglish: Good good study, day day up ). Quotations from Chairman Mao Tse-tung (1965).

    Image shows three young Chinese Red Guards from the Cultural Revolution. Their brassards read
    hóng xiǎo bīng
    红小兵
    Máo Zédōng xuǎnjí
    毛泽东选集

    #Chine #éducation #histoire #révolition_culturelle #gardes_rouges

    klaus++
    Écrire un commentaire
  • @klaus
    klaus++
    2
    @klaus
    @02myseenthis01
    2

    Depuis le début de l’ère capitaliste on a toujours été en guerre, mais on a tendance à l’oublier pendant les périodes de cessez-le-feu.

    Caitlin Johnstone - I Was 19
    ▻https://caitlinjohnstone.com/2023/07/05/i-was-19

    Les souvenirs de jeunesse en temps de paix et prospérité de la future journaliste indépendante australienne.

    https://johnstone8.files.wordpress.com/2023/07/caitlinjonnstonedp.jpeg

    I was 19 the first time I was raped.

    Backpacking through Europe, drugged, woke up being sodomised over a toilet bowl in some Italian hotel bathroom.

    Blood everywhere.

    Memories were fuzzy through whatever it was he slipped me, but I recall fumbling with the doorknob trying to get out, unable to understand why it wasn’t opening, then looking down and seeing that he had his foot up against the bottom of the door.

    Earlier that day I’d felt like I was flying. Here I was, traveling in Europe just like a grownup, making it work somehow even in a country where I didn’t speak the language.
    ...

    CaitlinJohnstone.Com Is Now At CaitlinJohnstone.Com.Au
    ▻https://caitlinjohnstone.com.au/2023/07/24/caitlinjohnstone-com-is-now-at-caitlinjohnstone-com-au

    Konrad Wolf - Ich war neunzehn
    ▻https://de.m.wikipedia.org/wiki/Ich_war_neunzehn

    Il y a des moments qui nous font croire qu’on puisse établir une paix durable.

    Les souvenirs de jeunesse en temps de guerre et famine du futur réalisateur et président de l’académie des beaux arts de la #RDA .

    https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/c4/Bundesarchiv_Bild_183-J0325-0024-001%2C_20_Jahre_Akademie_der_K%C3%BCnste_%28Konrad_Wolf%29.jpg

    Film von Konrad Wolf (1968) - Am 16. April 1945 ziehen der Deutsche Gregor Hecker als Soldat der Roten Armee mit seiner kleinen Truppe im Gefolge der 48. Armee von der Oder her kommend durch Brandenburg nach Westen. Gregor Heckers Eltern sind deutsche Kommunisten, die noch vor dem Zweiten Weltkrieg in die Sowjetunion fliehen konnten.

    Als die Truppe nach Bernau kommt, das nach der Besetzung durch sowjetischen Panzerspitzen inzwischen wieder geräumt worden ist, wird Hecker kurzerhand zum Kommandanten der Stadt ernannt. Mit einer Handvoll Leuten versucht er, eine Kommandantur einzurichten. Sie kommen mehrfach mit Zivilisten in Kontakt, darunter ein heimatloses Mädchen, das um schützende Unterkunft bittet.
    ...

    Moi, à dix neuf ans j’étais heureux et décidé à passer ma vie à me battre contre les responsables des crimes de guerre et dans notre quotidien faussement considéré comme paisible. On voulait stopper leur guerre contre la terre et l’humanité.
    Quelle illusion.

    Heureusement il y a Bert Brecht.

    Die Bitten der Kinder
    ▻https://www.berlin.de/projekte-mh/netzwerke/spaetlese/themen/politik-wirtschaft-und-soziales/artikel.471296.php

    „Die Häuser sollen nicht brennen.
    Bomber sollt man nicht kennen.
    Die Nacht soll für den Schlaf sein.
    Leben soll keine Straf sein.
    Die Mütter sollen nicht weinen.
    Keiner sollt töten einen.
    Alle sollen was bauen.
    Da kann man allen trauen.
    Die Jungen sollen`s erreichen.
    Die Alten desgleichen.“

    1951

    Uraufführung vor 75 Jahren „Der gute Mensch von Sezuan“
    ▻https://www.deutschlandfunk.de/brecht-urauffuehrung-vor-75-jahren-der-gute-mensch-von-100.html

    Käthe Reichel spielte die Rolle 1957 in der berühmten Inszenierung von Benno Besson am Berliner Ensemble. In einem Interview vor der Premiere wurde sie nach der Botschaft des Stückes gefragt:

    „Na, die ist einfach: dass es unter gewissen Umständen, solche Umstände, wie sie im Stück gezeigt werden, in einer durch und durch korrupten kapitalistischen Welt, nicht möglich ist, gut zu sein.“

    Der Krieg, der kommen wird
    ▻https://lyricstranslate.com/de/bertolt-brecht-der-krieg-der-kommen-wird-lyrics.html

    Liedtext
    Der Krieg, der kommen wird
    Ist nicht der erste. Vor ihm
    Waren andere Kriege.
    Als der letzte vorüber war
    Gab es Sieger und Besiegte.
    Bei den Besiegten das niedere Volk
    Hungerte. Bei den Siegern
    Hungerte das niedere Volk auch.

    Morgendliche Rede an den Baum Griehn
    ▻http://www.planetlyrik.de/bertolt-brecht-gedichte-fuer-staedtebewohner/2018/11

    1
    Griehn, ich muß Sie um Entschuldigung bitten.
    Ich konnte heute nacht nicht einschlafen, weil der
    Sturm so laut war.
    Als ich hinaus sah, bemerkte ich, daß Sie schwankten
    Wie ein besoffener Affe. Ich äußerte das.

    2.
    Heute glänzt die gelbe Sonne in Ihren nackten Ästen.
    Sie schütteln immer noch einige Zähren ab, Griehn.
    Aber Sie wissen jetzt, was Sie wert sind.
    Sie haben den bittersten Kampf Ihres Lebens gekämpft.
    Es interessierten sich Geier für Sie.
    Und ich weiß jetzt: einzig durch Ihre unerbittliche
    Nachgiebigkeit stehen Sie heute morgen noch gerade.

    3
    Angesichts Ihres Erfolgs meine ich heute:
    Es war wohl keine Kleinigkeit, so hoch heraufzukommen
    Zwischen den Mietskasernen, so hoch herauf, Griehn, daß
    Der Sturm so zu Ihnen kann wie heute nacht.

    #Brecht #guerre

    klaus++
    Écrire un commentaire
  • @klaus
    klaus++
    1
    @rastapopoulos
    1

    Angela Davis : eine Amerikanerin in der DDR
    ▻https://www.mdr.de/geschichte/ddr/kalter-krieg/angela-davis-amerikanerin-solidaritaet-briefe-100.html

    https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/9/9f/Angela_Davis_4732117623_cropped.jpg

    La solidarité internationale était une des raisons d’être de l’état est-allemand. C’était un sujet où ses dirigeants étaient entièrement d’acord avec la majorité des citoyens ordinaires. Ma famille de la DDR m’a étonné quand ils continuaient après 1989 à collecter des dons et les envoyer au Vietnam par cargaison de conteneur EVP et par coli postal pour les dons individuels. Chez nous à l’Ouest la solidarité internationale se limitait (et c’est toujours comme ça) aux cartes postales de noël pour Amnesty.

    Angela Davis était alors considérée comme symbole de la lutte contre l’oppression et la ségrégation raciste de l’impérialisme américain. Ce mouvement prenait une ampleur que les historiens et journalistes de droite n’ont jamais compris. Ils essayent toujours de le dénoncer comme campagne organisée sous des contraintes généralisées alors que c’est faux. Va savoir pourquoi. Depuis les raisons pour les réactionnaires de l’acabit de Pécresse de haïr Angela n’ont fait qu’augmenter. La célèbre professeure d’université s’est muée du personnage du parti communiste des États Unis le mieux connu en militante de la cause féministe et gay.

    Aujourd’hui au contraire de ses camarades communistes qui ont perdu leur influence avec la disparition du bloc de l’Est Angela Davis ne cesse de représenter les causes actuelles de la lutte contre l’oppression par les élites capitalistes . C’est la raison pour l’acharnement de la droite contre elle.

    Angela Davis ist eine schwarze Bürgerrechtlerin, die von 1970 bis 1972 unschuldig hinter Gittern sitzt. Sie ist des Mordes, Menschenraubes und der Verschwörung angeklagt. Aus der DDR erreichen sie in dieser Zeit mehr als eine Millionen Briefe und Postkarten. 1972 wird sie in allen Punkten freigesprochen und sagt: „Diese Briefe haben meine Gefängniszelle aufgeschlossen“. Als Angela nach ihrem Freispruch die DDR bereist, um sich bei ihren Unterstützern zu bedanken, warten sehnsüchtig Tausende in Berlin, Magdeburg und Leipzig auf die Ankunft der jungen Frau.
    Angela Davis’ Kampf

    Bereits im jungen Alter ist Angela Davis politisch aktiv. Nach ihrem Erststudium der französischen Literatur in Massachusetts und Paris zieht sie nach Frankfurt am Main, um Philosophie und Soziologie zu studieren. Dort wird sie Mitglied im Hochschulverband der Sozialdemokratischen Partei Deutschlands und nimmt an ersten Protestaktionen teil. Nach ihrer Rückkehr in die USA verstärkt sich Angelas politisches Engagement. Vordergründig setzt sie sich nun für die schwarze Bürgerrechtsbewegung ein und wird Mitglied der „Black Panther Party“. Angela engagiert sich für die Freilassung von schwarzen Gefangenen. Einer der Haftinsassen ist George Jackson. Jonathan Jackson, Georges Bruder, versucht ihn im August 1970 aus einem Gerichtssaal zu befreien. Doch der Versuch missglückt. Es kommt zu einer Schießerei und vier Toten. Eine der verwendeten Waffen ist auf Angela Davis zugelassen. Das FBI setzt die untergetauchte Angela Davis auf die Liste der zehn meistgesuchten Verbrecher der USA. Einige Wochen später, am 13. Oktober, wird sie verhaftet.
    Solidaritätskampagne für Angela

    Bis zu ihrem Prozess im Jahr 1972 entwickeln sich weltweit Kampagnen und Proteste für Davis. Viele Menschen glauben, dass die Vorwürfe konstruiert sind, um die Stimme der jungen Frau und Black Power-Aktivistin mundtot zu machen. Die Ungerechtigkeit stößt besonders in der DDR auf Gegenwehr. Die Solidarität, die Bürgerrechtlerin Davis dort erhält, ist beispiellos. Mit Briefen, Postkarten, gemalten Rosen und Buttons mit dem Aufdruck „Free Angela“ stehen sie Davis bei.

    Diese Eigendynamik führte dazu, dass wirklich aus dem letzten Dorf und aus der letzten kleinen Dorfschule die Post abgeschickt worden ist. Ich hab das in den USA selbst gesehen. Ich bin in einer LKW-Kolonne durch San Francisco gefahren. Auf den LKWs waren Säcke über Säcke mit Solidaritätspost für Angela Davis.
    (Klaus Steiniger Ehemaliger Korrespondent „Neues Deutschland“)

    Nach zweijähriger Prozessdauer wird Davis am 4. Juni 1972 in allen Punkten der Anklage freigesprochen. Nach ihrer Freilassung reist sie in die DDR, um ihre Unterstützer persönlich zu treffen. Die DDR-Presse betitelt die Reise als „Triumphtour“. In Berlin, Magdeburg und Leipzig macht Angela Halt, um sich zu bedanken. Allein in Leipzig kommen 200.000 sehnsüchtige Besucher, die gemeinsam mit ihr feiern und jubeln wollen. Auch in Berlin sammeln sich am 10. September 1972 50.000 Bürger am Flughafen Berlin Schönefeld. Auf die Frage einer Reporterin, was der Empfang von Davis für die Unterstützer bedeutet, antwortet eine junge Frau:

    Wir haben gerade gesagt, dass der heutige Empfang von Angela Davis vielleicht ein Stück Geschichte für uns ist. Wir haben diesen Kampf alle gemeinsam geführt und es ist für uns praktisch ein Triumph, dass wir Angela Davis empfangen können.
    Junge DDR-Bürgerin kurz vor der Ankunft von Angela Davis

    Zum Beginn der Solidaritätskampagne wird eine Broschüre mit dem Titel „Freiheit für Angela Davis“ verteilt. Das Heft wird über 500.000 Mal gedruckt und für den Betrag von Zwei Mark in der ganzen DDR verkauft. Der Erlös fließt dem zentralen „Solidaritätskonto“ der DDR zu.

    Diese halbe Millionen Exemplare gelangten in alle Betriebe, in alle Ecken des Landes. Schon zu diesem Zeitpunkt hat Angela Davis viel Post bekommen. Aber jetzt wurde voll aufgedreht.
    (Klaus Steiniger Ehemaliger Korrespondent „Neues Deutschland“)

    Die Broschüre wird auch ins Englische übersetzt und in Amerika verlegt. Als Herausgeber der Heften wird das DDR-Komitee für Menschenrechte sowie der Friedensrat der DDR genannt. Historiker Dr. Stefan Wolle schaut kritisch auf die Solidaritätskampagne, die die DDR für Davis inszenierte.

    Das war organisiert bis ins Letzte. Also wenn die DDR etwas verstanden hat, dann die Organisation von Kampagnen. Und das wurde sehr, sehr gründlich gemacht. Da blieb kein Auge trocken.
    (Dr. Stefan Wolle Historiker)

    Historiker Prof. Wolle ist der Meinung, dass sich die DDR mit Davis als eine der wenigen westlichen Ikonen schmückte. Seine Erklärung für Menschenmassen, die sich beim Empfang von Davis in Leipzig, Magdeburg oder Berlin sammelten, liegt in dem „freiwilligen Zwang“, den die DDR-Bürger verspürten.

    In der DDR war jeder an den freiwilligen Zwang gewöhnt. Es war alles formal freiwillig. [...] Das heißt wer sich dem verweigert, der hatte mehr oder weniger schon große Schwierigkeiten. Und so ähnlich war das auch mit den ständigen Solidaritätskampagnen.
    Dr. Stefan Wolle Historiker

    Durch ihre Verhaftung und den späteren Freispruch wurde Angela Davis weltweit zu einer Symbolfigur der Bewegung für die Rechte von politischen Gefangenen in den USA. Seit September 1972 trägt sie die Ehrendoktorwürde, die ihr von der Karl-Marx-Universität, jetzt Universität Leipzig, verliehen wurde. Noch heute ist Angela Davis eine der bekanntesten Gesichter der Black-Power-Bewegung.

    ▻https://commons.m.wikimedia.org/wiki/File:Angela_Yvonne_Davis_Wanted_Poster.jpg

    https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/6/64/Bundesarchiv_Bild_183-K1126-0022%2C_Werner_Klemke.jpg

    ADN-ZB-Franke-26.11.71-ku-Berlin : Solidarität - Prof. Werner Klemke signierte am 26.11.71 in der Ausstellung des Friedensrates der DDR « Freiheit für Angela » Reproduktionen seiner Davis-Porträtzeichnung zur Aktion « Eine Million Rosen für Angela »."

    https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/3/33/Plaque_Rue_Angela_Davis_-_Bagnolet_%28FR93%29_-_2021-04-30_-_1.jpg/1280px-Plaque_Rue_Angela_Davis_-_Bagnolet_%28FR93%29_-_2021-04-30_-_1.jpg https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/d/d9/Bundesarchiv_Bild_183-L0911-029%2C_Berlin%2C_Erich_Honecker_empf%C3%A4ngt_Angela_Davis.jpg

    Berlin 1972, Erich Honecker empfängt Angela Davis

    Way : Lycée Angela Davis (522038422)
    ▻https://www.openstreetmap.org/way/522038422#map=16/48.9139/2.3643

    ▻https://de.m.wikipedia.org/wiki/Angela_Davis

    https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/c2/Angela_Davis_demonstrates_for_the_Soledad_brothers.jpg https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/2/2d/TAG_Angela_Davis_Harry_Belafonte.jpg/1280px-TAG_Angela_Davis_Harry_Belafonte.jpg

    #DDR #Allemagne #solidarité_internationale #USA #gauche #communisme #racisme #histoire

    klaus++
    Écrire un commentaire
  • Écrire un commentaire
  • @marclaime
    Marc Laimé
    6
    @ericw
    @sombre
    @monolecte
    @biggrizzly
    @kassem
    @7h36
    6

    Sécheresse en Espagne : des paroissiens défilent pour convoquer la pluie

    Pour la première fois depuis 1949, des catholiques ont défilé dans le sud de l’Espagne pour implorer le retour de la pluie. Environ 60 % des terres agricoles espagnoles sont actuellement « asphyxiées » par le manque de précipitations.

    ▻https://www.liberation.fr/environnement/climat/secheresse-en-espagne-des-paroissiens-defilent-pour-convoquer-la-pluie-20

    Marc Laimé
    Écrire un commentaire
  • @klaus
    klaus++
    1
    @ericw
    1

    Was Orwell secretly a reactionary snitch ?
    ▻https://www.independent.co.uk/news/uk/home-news/george-orwell-snitch-list-reactionary-grass-blacklist-communists-info

    Pendant la guerre froide il était difficile d’être de gauche car tous tes alliés potentiels étaient compromis. Tous entretenaient forcément des relations avec « Moscou », « Pankow », « Pekin » ou la #USIA. George Orwell préférait les services de son pays natal. Le film « Animal Farm » d’après sa novelle était financé en bonne partie par des services étatsuniens qui considéraient son oeuvre comme une arme anticommuniste efficace. Là, 39 ans après 1984 la brutalité des pratiques de surveillance des pays capitalistes dépasse de loin celle de son imaginaire et le problème de la liste orwellienne nous rappelle le bon vieux temps quand il fallait un délateur pour se retrover sur une liste noire.

    « Orwell was a snitch », il n’y a pas de doute. Apparamment dans sa vie quotidienne il il était aussi un peu réactionnaire comme la plupart des communistes, anarchistes et verts. C’est humain, n’est-ce pas ?

    24.6.2018 by Adam Lusher - George Orwell, born 115 years ago on Monday, was the writer who challenged the iniquities of imperialism and capitalism, who took a bullet in the throat fighting fascism, and who taught a Western audience about the horrors of Stalinist communism.

    That he died young, of tuberculosis at the age of 46, in 1950, served only to enhance his posthumous reputation. He became, in the words of one astute critic, “the James Dean of the Cold War, the John F Kennedy of English letters”.

    Death may also have saved him from curdling into the kind of bitter, contrarian conservatism that seems to have been the fate awaiting many a one-time youthful socialist.

    Instead, Orwell is often remembered as a man of “genius”, the “greatest political writer of the 20th century”.

    The commonly accepted view of the man is encapsulated in the aims of the foundation bearing his name. Through the coveted Orwell Prize, the Orwell Foundation seeks “to celebrate honest writing and reporting, to uncover hidden lives, to confront uncomfortable truths, to promote Orwell’s values of integrity, decency and fidelity to truth”.

    And yet there is one blemish – or complication – in the reputation of St George.

    It lay hidden until 1996 when Foreign Office file FO 111/189 was made public under the 30-year rule.

    The hitherto secret file revealed that in 1949 the great writer had, via his friend Celia Kirwan, given a semi-secret government propaganda unit called the Information Research Department (IRD) what became known as “Orwell’s List”.

    Orwell effectively handed over to the British authorities the names of 38 public figures whom he thought should be treated with suspicion as secret communists or “fellow travellers” who sympathised with the aims of Stalin’s Russia.

    When the existence of Orwell’s List was revealed in 1996, and when the Foreign Office finally divulged who was on it in 2003, the initial reactions seemed tinged with sadness and hedged about with qualifications.

    But the internet was young then.

    Now it has grown into a giant bristling with social media channels and anger; swift to judge, slow to reflect.

    Orwell worked for the BBC during the Second World War despite once describing it as being ‘halfway between a girls’ school and a lunatic asylum’

    And so George Orwell, a hero to so many, is now demonised online as a “fake socialist”, a “reactionary snitch”, a traitor, a McCarthyite “weasel”.

    “Orwell’s List is a term that should be known by anyone who claims to be a person of the left,” declares one fairly widely circulated condemnation. “At the end of his life, he was an outright counter-revolutionary snitch, spying on leftists on behalf of the imperialist British government.”

    “He was an anti-socialist,” asserts another indictment, “corresponding with British secret services and keeping a blacklist of writers.”

    So widespread has the vilification become, that “Orwell as snitch” is sometimes played with – not entirely seriously – as an internet meme.

    And yet, when you consult DJ Taylor, author of the acclaimed biography Orwell: The Life, you do not encounter boiling indignation.

    “I can’t get very worked up about the list,” he says mildly. “I don’t see it particularly as a mistake.

    “You just have to see it in the context of the time.”

    And that context, reveals Taylor, was explained to him by the left wing former Labour leader Michael Foot.

    Taylor recalls: “Foot told me that the great difficulty if you were a left wing Labour MP in the 1940s was working out exactly where your friends stood. You didn’t know whether some were listening to you and agreeing, and then going straight to the British Communist Party’s headquarters in King Street and telling them everything.”

    “Another example of the kind of thing they were facing,” says Taylor, “was the man who worked in the Foreign Office in the room next to Orwell’s IRD friend Celia. His name was Guy Burgess.

    “There were at least a dozen elected parliamentarians taking their orders from a foreign country,” adds Taylor. “What could be more traitorous than that?”

    Years after Orwell listed him as giving the “strong impression of being some kind of Russian agent”, the Mitrokhin Archive of KGB documents revealed that journalist Peter Smollett had indeed been a Russian agent.

    Laying aside the irony that Michael Foot was himself once falsely accused of being a KGB agent, it is, then, perhaps no coincidence that the IRD was in fact set up, not by a headbanging Tory, but by Labour foreign secretary Ernest Bevin.

    “This was at a time when the Soviet Union was swallowing up what had previously been independent East European states,” says Taylor. “The IRD was producing reasoned expositions, pamphlet literature, telling people on the ground in Eastern Europe why they should resist this kind of stuff.

    “But a lot of British people were still seduced by the idea of our ally ‘good old Uncle Joe Stalin’, when in fact the bloke was a mass murdering psychopath. And you were also dealing with some really hardline ideologues.

    “So Orwell’s idea was, if you are going to get somebody to write these kinds of pamphlets, they have to be genuine democrats.

    “He was a democratic socialist who wanted democratic socialists, not right wingers, to be writing this propaganda. But he wanted them to be people who had seen through the Soviet illusion, not covert stooges for Stalin’s Russia.”

    And so Taylor’s anger – such as it is – is reserved, not for Orwell, but for those like the late Labour MP Gerald Kaufman, who greeted the revelation of the list with the “pathetic” remark: “Orwell was a Big Brother too”.

    “This wasn’t Orwell denouncing anybody,” says Taylor. “He wasn’t writing public articles in the press saying ‘these people are evil’.

    “This was him giving private advice to a friend [Celia Kirwan] who was working for the IRD and wanted to know whom to avoid when asking people to write for her department.”

    It should perhaps be noted that Celia Kirwan was a bit more than just a friend. Three years earlier, Orwell had actually proposed marriage to her in the emotional turmoil that followed the death of his first wife Eileen.

    Kirwan rebuffed his advances, but some have suggested that Orwell, aware of his failing health, might have been seeking the comfort of a beautiful woman when on 6 April 1949 he wrote offering to name those who “should not be trusted as propagandists”.

    He certainly knew the list was not for Kirwan’s eyes only. As noted by Timothy Garton Ash, the historian who persuaded the Foreign Office to reveal the document in 2003, Orwell sent his list to Kirwan with a reference to “your friends” who would read it.

    And as Garton Ash also noted, the IRD did not confine itself to relatively innocuous pamphleteering.

    In the New York Review of Books article that formed the first detailed analysis of the list’s contents, Garton Ash wrote: “By the late 1950s, IRD had a reputation as ‘the dirty tricks department’ of the Foreign Office, indulging in character assassination, false telegrams, putting itching powder on lavatory seats and other such Cold War pranks”.

    When he sent his list to Celia Kirwan in 1949, Orwell might not have known that this was the IRD’s direction of travel, but of all people, the author of 1984, who envisaged the Ministry of Truth, should surely have been aware of the possibility.

    That said, as Garton Ash also wrote, not much seemed to have happened to the people on Orwell’s List (apart from missing out on the IRD pamphlet-writing gig). It seems their names weren’t even passed to MI5 or MI6.

    In America, Hollywood actors blacklisted during the McCarthy era had their careers and lives ruined. In England, Michael Redgrave appeared on Orwell’s List in 1949 and starred in the film adaptation of Orwell’s novel 1984 seven years later.

    Peter Smollett, named by Orwell as a likely Russian agent, got an OBE.

    In other words, what happened to those on Orwell’s List seems to have borne no comparison to the fate of Big Brother’s fictional victims or the real millions who died in the purges and repression ordered by Stalin.

    “The list invites us to reflect again on the asymmetry of our attitudes toward Nazism and communism,” wrote Garton Ash, whose own experiences of being spied on by the communist East German Stasi informed his book The File.

    What if Orwell had given the government a list of closet Nazis, he wondered. “Would anyone be objecting?”

    And in truth, there does seem a certain asymmetry in the online articles of denunciation.

    Indeed it is hard not to sense the inspiration of Private Eye’s (fictional) veteran class warrior Dave Spart in some of the articles condemning Orwell as “a social democratic traitor collaborating with the capitalist state against revolutionaries trying to create socialism.”

    “Sure, the USSR did a lot of objectionable things,” says one writer. “But … Western imperialist countries commit much more heinous crimes throughout the world every day.”

    A stronger charge against Orwell might be that of antisemitism. The private notebooks that formed the basis of the list he sent to the IRD included labels like “Polish Jew”, “English Jew”, and “Jewess”.

    But Orwell did also devote an entire 1945 essay to discussing how best to combat antisemitism, while having the honesty to admit – and regret – his own occasional lapses into jokes at the expense of Jews.

    And at the moment, antisemitism might be a problematic charge for some left wingers to level.

    Taylor, though, is convinced that some amongst “the newly emergent hard left” would secretly love to unleash something against Orwell.

    And yes, by “newly emergent hard left”, he does mean some Corbynistas.

    Younger party members, Taylor concedes, might not have the personal memories of the Cold War, still less an instinctive understanding of the context in which Orwell produced his list in 1949.

    But, he adds: “I am a Labour Party member. I have been to hear Corbyn speak and noticed how an awful lot of the people there were aged left wingers for whom there had not really been a place in the Labour Party for the last 20 or 30 years.

    “An awful lot of the hard left these days would pay lip service to Orwell as a beacon of sanity, while secretly having doubts.

    “There are still a load of extreme lefties out there to whom Orwell is this snivelling little Trotskyite telling them things they don’t want to hear and pointing out things that shouldn’t be pointed out because they get in the way of the revolution.”

    And to the ideological, Taylor would add the psychological: “Tall poppy syndrome – Orwell is this secular saint, so let’s have a go at him.”

    This battle over Orwell’s reputation, of course, is more than just a matter of idle literary historical curiosity.

    Its relevance to the political struggles of today is suggested by the remark of one of the more ferocious online critics.

    “George Orwell,” he says, “was the first in a long line of Trots-turned-neocons”.

    It is certainly true that far-right commentators have started trying to co-opt Orwell to their cause, even to the point of suggesting that the man who once chased a fascist across a battlefield with a fixed bayonet would deplore the Antifa movement.

    This, says Taylor, is pretty much what Orwell feared.

    “At the time he was giving Celia Kirwan his list, 1984 was about to be published. Orwell’s great fear was that right wingers would use it as a piece of anti-communist propaganda, and that’s what happened. Immediately after 1984 was published, it was used by the CIA as a propaganda tool.

    “Orwell wrote a very interesting letter to people in the US saying: ‘Look, this is not so much anti-communist as anti-totalitarian.’

    “He feared what right wingers would do with 1984, but thought it was the price you had to pay for exposing evils like totalitarianism.

    “And a writer can’t be blamed for how their books are used by people who are determined to twist meaning for malignant ends.”

    Orwell never wanted to be seen as a secular saint

    Taylor, though, can’t help wondering whether Orwell would really have been that upset by the comments of “slightly disconnected people” on the far left of the internet.

    Orwell himself, he points out, never sought secular saint status. Quite the reverse: “He was very wary of that kind of thing. In an essay on Gandhi he effectively says that when people start being referred to as saints there is something very odd about them and it usually ends in disaster.”

    Instead Taylor has a sneaking suspicion that Orwell might have been rather amused by his online detractors.

    “People undervalue Orwell’s wry sense of humour,” he says. “David Astor, who used to edit the Observer and employed him, told me about the time Orwell came to him saying, ‘You should hear the abuse I have been getting from some of the communist newspapers.’

    “Orwell said: ‘They call me a fascist octopus. They call me a fascist hyena.

    “Then he paused: ‘They’re very fond of animals’.”

    la liste et une introduction
    ▻https://www.orwell.ru/a_life/list/english/e_list

    ▻https://libcom.org/article/orwells-list

    ▻https://en.m.wikipedia.org/wiki/Orwell%27s_list

    ▻https://en.m.wikipedia.org/wiki/United_States_Information_Agency

    #anticommunisme #Royaume_Uni

    klaus++
    • @rastapopoulos
      RastaPopoulos CC BY-NC

      Article de 2018… on en est encore là en 2023 ? Voici un article de 2020 des éditions Agone, avec un texte des éditions de L’encyclopédie des nuisances, datant d’avant même la diffusion de la liste, en… 1997 déjà.

      Malheureux comme Orwell en France (III) L’affaire de la « liste noire » (2)
      ▻https://agone.org/aujourlejour/malheureux-iii-2

      Cependant, même s’il ne possède guère de connaissances historiques, un individu quelque peu attentif s’apercevra assez vite, à la lecture de la lettre d’Orwell, qu’il s’agit de tout autre chose que d’une lettre de dénonciation. Orwell, malade, a reçu au sanatorium la visite d’une amie proche, la belle-sœur d’Arthur Koestler, lui-même ami très proche d’Orwell. (Il faut noter à ce sujet que les auteurs de l’article – car ils se sont mis à deux –, qui se montrent si pointilleux, ne mentionnent à aucun moment ces relations d’amitié : on est donc amené à croire, à les lire, qu’Orwell a reçu Celia Kirwan en tant que fonctionnaire du Foreign Office.) À cette amie, qui lui parlait de ses activités dans le cadre de la lutte menée par le gouvernement travailliste de l’époque contre la propagande stalinienne, il a indiqué les noms de gens dignes de confiance pour participer d’une façon ou d’une autre à une telle campagne. Revenant là-dessus dans sa lettre, il lui mentionne également l’existence d’un carnet où il a noté les noms de journalistes et d’écrivains dont il faut au contraire, selon lui, se défier, parce qu’ils soutiennent plus ou moins ouvertement la politique de Staline. Orwell n’a donc rien “proposé” au Foreign Office, pas plus qu’il n’a “adressé” quoi que ce soit à l’IRD, et il n’a jamais dénoncé personne. Les journalistes et les écrivains dont il suggérait de se défier avaient une activité publique, et c’est en fonction de celle-ci que quiconque pouvait se faire comme lui, à l’époque, une idée de leur stalinophilie ; aussi facilement qu’en France, par exemple, n’importe qui aurait jugé peu avisé d’aller demander à Sartre de participer à une campagne contre la politique du PCF. En outre, tout au long de ces années-là, Orwell n’a cessé d’attaquer, lui aussi publiquement, cette stalinophilie de l’intelligentsia anglaise, s’en prenant nommément à ses principaux artisans. Et voici, en dernier ressort, ce que prétend révéler ce petit roman d’espionnage : Orwell était bien antistalinien !

      (et non pas anti communisme…)

      Ce pseudo-scoop est d’ailleurs tout aussi fallacieux dans le détail, puisque l’existence du carnet mentionné par Orwell était parfaitement connue depuis la biographie due à Bernard Crick, parue en Angleterre en 1982, comme celui-ci l’a rappelé dans sa lettre au Guardian du 12 juillet 1996. Mais peu importe à nos honnêtes journalistes. Une fois établie comme on l’a vu l’activité de délateur d’Orwell, il n’est guère utile, aux yeux de la conscience moralo-médiatique, de se souvenir que, pas plus qu’il n’y a eu dénonciation, il n’y a eu dans l’Angleterre de l’époque de persécution quelconque contre des écrivains ou des artistes prostaliniens. Il suffit de solliciter les réactions de diverses “personnalités”, toutes prêtes à se déclarer horrifiées par la nouvelle. Et il ne manque pas d’anciens staliniens à la Christopher Hill pour y aller de leur couplet, trop contents de pouvoir baver avec l’aval du ministère de la Vérité

      #George_Orwell

      RastaPopoulos CC BY-NC
    • @rastapopoulos
      RastaPopoulos CC BY-NC

      Et encore un autre

      Malheureux comme Orwell en France (II) Qui veut tuer son maître l’accuse de la rage - Agone
      ▻https://agone.org/aujourlejour/malheureux-ii

      « En 1996 – puis encore une fois en 2002 –, écrivait Simon Leys en 2006, d’indécrottables staliniens lancèrent puis exploitèrent une rumeur selon laquelle Orwell n’aurait été qu’un vil indicateur de police. » Treize ans après, sans qu’aucune nouvelle pièce à charge n’ait été apportée au dossier, la même rumeur est exploitée aux mêmes fins par le même genre d’individu.

      RastaPopoulos CC BY-NC
    • @klaus
      klaus++
      @rastapopoulos

      @rastapopoulos Ce qui est intéressant c’est de constater les clivages au sein de la gauche qui empêchaient une lutte efficace contre le système capitaliste et impérialiste.

      Nos camarades proches de « Pankow », je parle de l’époque entre 1971 et 1998, défendaient un système qui côté oppression n’était pas pire que n’importe quel autre état, mais on se heurtait toujours à deux forces antagonistes et irréconciliables. D’abord tu vivais dans la certitude que chaque contact avec des représentants du « régime communiste » te valait une entrée dans les fichiers des services de l’Ouest. Parfois tu te tapais une campagne délatrice par la presse de droite. Ceci fut le cas de l’écrivain et historien Bernt Engelmann

      https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/c3/Bundesarchiv_Bild_183-Z1213-027%2C_Berliner_Begegnung_zur_Friedensf%C3%B6rderung.jpg

      Berlin: Die „Berliner Begegnung zur Friedensförderung“ wurde in der DDR-Hauptstadt eröffnet.
      An dem zweitägigen Treffen nehmen auf Einladung des DDR-Schriftstellers Stephan Hermlin rund 100 Schriftsteller, Künstler und Wissenschaftler aus beiden deutschen Staaten sowie aus weiteren europäischen Ländern und aus Westberlin teil. Unter ihnen sind Prof. Jürgen Kuczynski, Hermann Kant, Stephan Hermlin, Bernt Engelmann (BRD) und Ingeborg Drewitz (Westberlin).-v.l.n.r.

      Passons sur l’infâme « Berufsverbot » qui a transformé une génération entière de diplômés de gauche en chauffeurs de taxi et paumés sans perspective professionelle.

      Si par contre tu osais entretenir des contact avec l’Ouest et tu ouvrais ta gueule en critiquant la RDA on te rangeait dans la case anticommuniste et bien des camarades ainsi visés finissaient par le devenir. Rappellons-nous du sort de Wolf Biermann qui a commencé son itinéraire artistique comme communiste insoumis et s’est transformé en triste guignol anticommuniste après avoir été privé de son passeport RDA.

      https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/b/b3/Oostduitse_zanger_Wolff_Biesman_geeft_persconferentie_in_Frascatie%2C_Amsterdam%2C_Bestanddeelnr_929-0410.jpg/1280px-Oostduitse_zanger_Wolff_Biesman_geeft_persconferentie_in_Frascatie%2C_Amsterdam%2C_Bestanddeelnr_929-0410.jpg

      Oostduitse zanger Wolf Biermann geeft persconferentie in Frascatie, Amsterdam, Datum : 23 februari 1977

      Pour les militants de gauche « non-dogmatiques » et « spontanéistes » qui vivaient sous la dictature militaire éclairée des #USA et de leurs alliés français et britanniques, il était à la fois évident qu’il fallait défendre la RDA et ses acquis pour les classes laborieuses, les femmes et la solidarité internationale, critiquer les défaillances du socialisme de Berlin-Est et combattre l’impérialisme états-unien qui était en train de corrompre nos amies et amis pendant qu’il assassinait et incarcérait dans le monde entier. Angela Davis fut une de ses victimes libérés grâce aux campagnes de solidarité menée par toutes les tendances de la gauche mondiale.

      https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/0/0b/RIAN_archive_36716_Valentina_Tereshkova_meeting_with_Angela_Davis.jpg

      11 August 1972, RIA Novosti archive, image #36716, Cosmonaut Valentina Tereshkova, chairperson of the Soviet women committee (right) meeting with Angela Davis at Sheremetyevo Airport.

      Bref le temps entre 1971 et 1989 fut une époque (relativement) heureuse marquée par le début d’une ouverture du rideau de fer et un impérialiste étasunien adouci pour les citoyens d’Europe. La gestion réussie du conflit entre le bloc #COMECON, les #USA et l’Europe nourrissait l’illusion que les conflits mondiaux étaient en train de s’estomper. La politique de détente promettait des avantages pour tous.

      Dans les dernières années de la vie de George Orwell les problèmes se posaient d’une manière différente parce que les forces à l’œuvre n’étaient pas les mêmes et la répartition du pouvoir exigeait un comportement différent de la gauche dans la première phase de la guerre froide.

      On ne pouvait pas ne pas prendre position d’un côté ou de l’autre sous peine de subir le sort des trotskystes ou d’une vie apolitique et insignifiante. La passation violente du pouvoir impérialiste mondial britannique aux nouveaux maîtres de Washington était en plein essor. L’époque de l’après 1914-1918 n’était pas encore révolu et chaque militant et auteur politique devait choisir son camps.

      Bert Brecht nous a légué un fragment de pièce de théâtre qui cerne ce dilemme :

      Untergang des Egoisten Johann Fatzer
      ▻https://de.wikipedia.org/wiki/Fatzer_(Fragment)

      Fatzers letzte Worte sind: von jetzt ab und eine ganze zeit über / wird es keine sieger mehr geben / auf unserer welt sondern nur mehr / besiegte.

      En communiquant sa liste à son amie Orwell a choisi son camp. En prenant en compte la situation de l’époque on ne peut que constater qu’il s’est comporté en anticommuniste contrairement à Klaus Fuchs (▻https://de.wikipedia.org/wiki/Klaus_Fuchs) et d’autres qui ont opté pour la défense du socialisme même stalinien ou dégénéré.

      Quoi qu’il ait fait peu de temps avant sa mot, l’œuvre de George Orwell occupe une place importante dans notre patrimoine internationaliste au même rang que les écrits de Lev Tolstoï et ceux des humanistes. Notre discussion en est la preuve qu’il a dépassé une position où on peut encore le critiquer pour ses actes alors que nous lui devon l’admiration sans réserve pour tout ce qu’il nous a apporté par ses engagements politiques et comme écrivain.

      Il serait idiot de suivre ou contredire les jugements prononcés à l’époque. Si tu tombes dans ce piège tu risques de te trouver dans une impasse comme les camarades qui ont pris les armes après 1968 pour lutter contre l’impérialisme en Europe. Il ne faut jamais répéter les positions historiques mais il faut les étudier afin de comprendre où nous en sommes. Nous ne pouvons qu’essayer de comprendre comment tout le monde s’est fait avoir par les services secrets, les fausses grandes causes et les attitudes mesquines qu’on essaye de nous imposer par les « contraintes matérielles ».

      Je pense qu’un des meilleurs commentaires sur la question vient d’une source décidément anticommuniste.

      The Bare Necessities (from The Jungle Book)
      ▻https://www.youtube.com/watch?v=08NlhjpVFsU


      The Jungle Book (1967 film)
      ▻https://en.wikipedia.org/wiki/The_Jungle_Book_(1967_film)

      #guerre_froide

      klaus++
    Écrire un commentaire
  • @mad_meg
    mad meg CC BY
    mad meg CC BY
    Écrire un commentaire
  • @klaus
    klaus++

    Speech by Federal Foreign Minister Annalena Baerbock at the Parliamentary Assembly of the Council of Europe - Federal Foreign Office
    ▻https://www.auswaertiges-amt.de/en/newsroom/news/-/2575346

    https://www.comedie-francaise.fr/www/comedie/media/image/spectacle/cover1617_arturoui.jpg

    T’as envie d’une carrière au sein du corps diplomatique ? Voici une leçon pour les apprentis sorciers : il s’agit une belle déclaration de guerre de facto . Celle qui la déclare pourra toujours prétendre qu’il n’y a jamais eu de déclaration de guerre et surtout pas officielle. Sans doute elle espère garder une marge de manœuvre politique maximale, mais soyons honnêtes : Quand tu envoies tes chars d’assaut envers tel ou tel pays en déclarant qu’il mène une guerre contre tous tes amis, le gouvernement de ce pays comprendra forcément qu’il y a eu déclaration de guerre.

    Tant pis pour les Ukrainiens et Russes qui crèveront encore et encore par centaines de milliers. Dans notre pensée traditionnelle ces peuples ne sont que des Slaves, des peuplades à soumettre à un programme de formation les élevant au statut d’homme véritable pour les uns, pour les autres ce ne sont que des dégénérés qu’il faut empêcher de se reproduire et les exterminer afin d’en finir avec leur impact sur l’avenir de l’homme.

    Si tout marche comme prévu par nos chefs à Washington et Berlin, le cauchemar de mon grand père deviendra réalité : On passera nos fins de journée sur la terrasse de nos manoirs au milieu des immenses plaines ukrainiennes et russes mais on ne pourra jamais dormir tranquillement après avoir rangé notre revolver car un acte terroriste de nos esclaves pourra se produire à tout moment.

    Vous comprenez pourquoi les accusation d’impérialisme á l’égard de Poutine me font rire sardoniquement quand ce sont nos impérialistes à nous qui les prononcent.

    Tout n’est pas perdu. Rappelons-nous de la dernière ligne de l’épilogue dans La Résistible Ascension d’Arturo Ui . Elle décrit précisément l’endroit où il faut combattre le fascisme.

    Le ventre est encore fécond, d’où a surgi la bête immonde

    Voici l’épilogie entier

    Epilog

    Ihr aber lernet, wie man sieht statt stiert
    Und handelt, statt zu reden noch und noch.
    So was hätt einmal fast die Welt regiert!
    Die Völker wurden seiner Herr, jedoch
    Daß keiner uns zu früh da triumphiert –
    Der Schoß ist fruchtbar noch, aus dem das kroch!

    Bert Brecht, Der aufhaltsame Aufstieg des Arturo Ui, texte allemand
    ►https://www.librarian.be/pdf/arturoui.pdf

    La Résistible Ascension d’Arturo Ui à la Comédie Française
    ▻https://www.comedie-francaise.fr/en/events/la-resistible-ascension-darturo-ui16-17#

    Écoutons le discours d’ Anna Baer et Lena Bock , ce personnage à identités multiples.

    24.01.2023 - Press release “When human lives are endangered, when human dignity is in jeopardy, national borders and sensitivities become irrelevant.”

    These are the words of Elie Wiesel, the Holocaust survivor and Nobel Peace Prize winner. His experience of the horrors of the Shoah and the Second World War made him a lifelong believer in the need to stand up for human rights, regardless of where violations occur and to whom. Wiesel was convinced that when human rights are violated, that is a warning signal for what there is to come.

    The Council of Europe was founded in 1949 with exactly this in mind: As an early warning mechanism against human rights violations – to prevent new wars, human suffering and tyranny on the European continent.

    And as a common European home for democracy, human rights and the rule of law for all Europeans, protected by strong walls formed by the Convention on Human Rights and the Court of Human Rights.

    The Council comprises more than 220 conventions and treaties. And probably no one in this room, maybe except for the President and the Secretary General, would be able to name all of them. And feel free to do the maths on how many bilateral treaties it would need to replace them!

    With these conventions, with the European Court of Human Rights and its monitoring mechanisms, the Council is setting the highest human rights standards through its rulings.

    The Court has strengthened women in the fight against domestic violence. It has bolstered the freedom of the press, and it has obliged us as governments to build polling stations that are accessible to persons in wheelchairs and with other disabilities.

    Moreover, the Court is currently pushing towards intergenerational justice in ground-breaking cases, for example, on the climate crisis.

    This direct access that individuals have to an international human rights court is unparalleled in the world.

    That is why Germany has made available additional means for the Court. And we call on others to step up their support as well, because if we want the Court to function in the future, it needs sufficient financial resources.

    The Court of Human Rights is something we can be more than proud of. But we cannot expect that with more cases, fewer judges will do the same amount of work. So it’s up to us, the governments, to strengthen the court, our Court of Human Rights.

    The Court reflects our convictions as Member States of the Council of Europe, that our governments must put their people’s fundamental rights first.

    Still, if we are honest with ourselves, before we became parliamentarians and politicians, many of us might at some point have confused the Council of Europe with the European Council.

    And did we actually all know that the anthem of Europe and the European flag, with its 12 stars, were first used by the Council of Europe? The President this morning reaffirmed to me that they do not really care about the copyright in this regard – as long as the EU finally ratifies the European Convention on Human Rights.

    Joking aside, I believe that this is actually not a bad thing, even though journalists may write: “People confusing the Council of Europe and the European Council shows a neglect of the Council of Europe.”

    I think this is not the true story. I believe that younger people and even people of my generation – I am 42 years old – have the incredible good fortune to have lived their whole life in peace and not under a dictatorship. Born in Western Germany, we took freedom and democracy for granted, not because we neglected freedom or democracy, but because our ancestors built this Council of Europe. And we all believed that we could live in this house of freedom and peace forever.

    But the crucial point is what we do now. Now, when our European peace order, when the Council of Europe, the OSCE, are under attack. This is our responsibility as politicians of our generation. Because Russia’s war of aggression is not only a war against Ukraine, it is a war against the common European peace order. So what we have done in the last months was crucial. And I would like to thank and applaud you here at the Council of Europe that you have shown Putin that he will never succeed in destroying Ukraine, and that he will also never succeed in destroying our common home of peace, the Council of Europe.

    At the same time, we also have to be self-reflective because we have seen what we neglected in the past. The Council of Europe is an early warning system. Because when human rights are undermined or disregarded, we should be alert.

    Ladies and gentlemen, such warnings have been there in the past:

    when our friends and partners in Central and Eastern Europe and in particular in the Baltic countries pointed out Russia’s aggressiveness. My country in particular did not listen carefully enough when we saw the show trials against Alexei Navalny, when we saw Russia ignoring judgments by the European Court of Human Rights calling for his release, and when we saw Russia’s refusal to sign the Istanbul convention and it drastically curbing women’s rights.

    These were all early warning signs. We didn’t see them. We didn’t take action. As early as 2017, Russia changed its laws on domestic violence so that men, husbands, partners who beat up their wives would no longer get into legal trouble for beating their wives. The law was changed so that, since 2017, you would have to beat your wife repeatedly, she would have to be sent to hospital in order for a criminal court to act.

    That should have sent a loud and clear warning because women’s rights are a yardstick for the state of our democracies. When women aren’t safe in a society, no one is safe.

    And when human rights are not respected in a country, then ultimately peace and freedom are at risk. President Putin has made this obvious. His repression at home goes hand in hand with his attempt to destroy Ukraine and our common European peace order.

    That is why I am convinced that today, the Council of Europe, as an early warning mechanism, is more important than ever.

    Its work for human rights makes a crucial difference to people across Europe. And to be clear, Europe is bigger than the EU. The Convention on Human Rights and the Council of Europe create a common European home for human rights and democracy for almost 700 million people.

    700 million people who, thank God, do not look alike, do not dream alike. They have different traditions, different histories, and different plans for the future. But these 700 million people are all united in their firm belief in fundamental rights.

    I had the privilege of seeing what this actually means when I spoke with teenagers in Kharkiv earlier this month. At different locations in Kharkiv, I saw the destruction. But what touched me most was my last stop at a heating point, set up with so much care and so much love.

    We were sitting around a table. There was a warm stove and we were offered tea and cookies because it was -12 degrees outside. I was sitting there with teenagers. Their school had been destroyed at the beginning of the war. So I asked them: “Where do you go to school?” And they looked at me and said: “Our school has been destroyed.”

    They haven’t been to school for almost an entire year because going to makeshift schools would be too dangerous. Kharkiv is located 35 kilometres from the Russian border. So if there is a rocket targeting a school, there is no air defence system which can prevent that. This rocket would hit their school. They have 45 seconds to hide, and of course, 45 seconds is way too little time to hide. You can only pray.

    So I asked them: “What do you do if you’re not going to school?” And the impressive thing is that even in a partly destroyed town, they have online teaching and classrooms. And I said: “What do you do if you only have 45 seconds?” And one of the girls told me: “Well, I used to play volleyball, but obviously my pitch is also destroyed. I’m 16 years old. I normally hang around with friends. But this is also not possible anymore.”

    So even though these school children, these teenagers survived, they are not living a normal teenage life. Every day they hide, praying that the next rocket will not hit them.

    So when I asked them: “Why didn’t you leave ?” – the 16 year old said: “Well, I left with my parents to Italy. But we came back. Last year.” I said: “Why did you come back here, back to your neighbourhood, which was wiped out by bombs?” She simply said, with tears in her eyes: “Because this is my home. Even though my home is now a prison because I cannot go to school, I cannot play volleyball, I cannot go out with my friends anymore. This is my home. This is where I want to be. This is where I want to survive. If I’m not dying.”

    So the only thing this girl and her friends are asking for is to live a simple, normal life again. An everyday life where as a teenager, you go out to meet your friends, to play volleyball and to go to school.

    It is this girl’s simple wish for a life in freedom and in peace, with basic human rights, that brings home to me what our agenda here at the Council of Europe is all about. As German Chancellor Konrad Adenauer said here at the Council of Europe when it was founded: “The Council of Europe is the soul of Europe.”

    It is our duty to keep this soul alive. That is why we are here. That is why I’m speaking here as German foreign minister. That is why you are here, and why you come back every month to work for our European soul, for every person in Europe – for the teenagers in Kharkiv – to make sure that we are not missing the warning signals of human rights violations that can lead to violence and war, and to ensure that the fundamental freedoms of women, men and children are better protected.

    The rights to live, to live a life in dignity and freedom – I believe that today, we need the Council of Europe more than ever to put the power of those rights above the power of might.

    As President Putin wants to drag Europe back into a past dominated by power politics, where states can trample on individual rights in the pursuit of imperial glory, where rulers dispose of their citizens like pawns in geopolitical chess games.

    That is why, in the face of Russia’s war, neutrality was not an option. We had to make a choice between injustice and justice, freedom and oppression. Between standing on the side of the aggressor and standing on the side of the victims, like the teenagers in Kharkiv. And we did.

    The Council of Europe, all of us together, adopted a clear and united stance against Russia’s war. We jointly voted to expel Russia from the Council. And we made clear that the Council stands with the brave women, men and children of Ukraine who are fighting for their country and their freedom, but also for democracy and human rights on the entire European continent.

    Because this Council is not a geographical concept, because this Council unites us in the concept of human rights, democracy and the rule of law.

    But we have also to critically assess why we did not fully recognise the early warning signals.

    This is why at the last meeting of the Committee of Ministers in Turin in summer, I called for a fourth summit of the Council of Europe that will now take place in Reykjavik under the Icelandic Presidency. At this upcoming summit, we will have an opportunity to set up the Council for a new era in European history.

    We know that institutions are only as strong as the political and financial support they get, and that means we also have to give the Council the financial resources it needs.

    As I said in the beginning, in this era marked by Russia’s war, we can no longer take the progress of liberty and human rights in Europe for granted. Fundamental rights and freedoms are under pressure on too many fronts.

    Therefore, if we want to show that despite repression and war, the power of democracy and the soul of Europe remain unbroken on our continent, we have to stand up and fight for them.

    Let us keep this in mind as we prepare for the Reykjavik summit. Building on all our valuable ideas and suggestions. And there are many floating around.

    I would like to focus on three crucial points for this summit.

    First, the summit should reaffirm our joint commitment to the core values of the Council of Europe. Or let me put it another way: If the Council is to remain our common home, our common soul of European democracy and human rights, we have to fix the cracks in its walls, stop the erosion of its foundations, and make sure that all residents abide by the house rules.

    I’m aware of the fact that our 46 member countries have very different histories and cultures. I also know that no legal system and no democracy is perfect, because no human being is perfect. We are all different. But what we all wish for is to improve every day. Because there is no such thing as a perfect democracy.

    But what binds us all in the Council is our commitment to the rule of law and to the division of power. Our pledge to protect our people’s fundamental rights and daily freedoms. That is what we have signed up to.

    So let me say loud and clear: all member states have to respect the European Convention on Human Rights and implement the Court of Human Rights judgments based on it

    It worries me deeply that for years, the Turkish authorities have been ignoring the Court’s demands to release Osman Kavala, whose detention the court considers to be politically motivated. And yes, it was good that there has finally been a visit, but this is nothing to applaud because Osman Kavala shouldn’t be in prison. It’s simply unacceptable for a member state of this Council to imprison someone for political reasons.

    That is why the Committee of Ministers has initiated infringement proceedings against Turkey. Co-rapporteurs of the Council have recently underlined this by the visit, and I’m reiterating our call for the Turkish authorities to release Osman Kavala and also to release Selahattin Demirtas and others whom the court has also ruled to be unlawfully detained.

    We all, as members of this Council, have to respect its basic rulebook. This is a legal obligation and no wish list, and that is what our citizens expect from us.

    This also applies to every country in this room, also to my own country. And that is why Germany has been taking steps to fully adopt the Council of Europe’s legal instrument, protecting women and girls from violence.

    Because if we call on others to ratify or to comply with conventions, then obviously our own reservations might be a bit biased. So therefore, when my Government entered office just over a year ago, we said we would lift Germany’s reservations on the Istanbul convention, and that is what we have done. We will apply the Convention without restrictions as of next month.

    I invite all member states that have signed the Istanbul Convention to ratify it very soon. And I think if a country at war, like Ukraine, can do it, then every other country in peace can do it as well. This also continues our work as part of the EU.

    At the same time, our ambition for the Reykjavik summit should not only be to preserve what the Council of Europe has achieved – as crucial at that might be. Together, we cannot only refurbish our common European home of human rights and democracy, but also expand it with new rooms and more inhabitants.

    That is my second point: let us work together to adapt the Council and our democracies to a changing world.

    That means finally making the European Union’s accession to the European Convention on Human Rights a reality, creating a common European human rights protection standard.

    Most importantly, however, the Council can help pave the way for a new generation of human rights. Democracy and human rights are based on universal values, but they are also a constant work in progress – because our societies evolve and new technologies obviously emerge.

    Take the digital revolution that is transforming how we all shop, meet our friends or go on a date, how entire industries work, or how scientists predict storms and droughts.

    The internet, social media and artificial intelligence have already made our lives so much better, but obviously, they also bring new challenges and risks. We have seen that AI facial recognition can have a racial bias, that it is used to target children with aggressive advertising and that autocratic regimes are exploiting it to track down dissidents.

    That is why as democratic governments, we have to work together to protect human rights in the digital world. We cannot simply leave this to algorithms, to Tik Tok or to Elon Musk. This is a political task. This is a democratic task for us in the Council of Europe.

    We are working on a Convention on the development, design and application of AI systems. This Convention can set a pan-European standard for human-centric and human-rights-based AI, making sure, for example, that companies and governments are not spying on people by running their social media posts through AI analyses.

    Together, we can ensure that technology makes human rights stronger, not weaker. Because technologies are there for humans and not for industry or autocracies.

    That is why the German Government is committed to working with you all to see this new Convention adopted this year.

    Finally, there’s a third point we should keep in mind: the outreach to neighbours and friends of the Council of Europe.

    When I travelled to Kazakhstan last year, I met a young woman in her mid-twenties who worked for an NGO and planned to set up a political party. She said: “You’re so lucky in Europe. You have the Council of Europe. You have an instrument to which your government has to relate. You have Conventions to which I, as an NGO, can refer and say: you are not applying the Istanbul Convention or the Human Rights Convention. You also have a court every citizen can go to.”

    I think this is crucial. There are so many people around the world who would never consider democracy and human rights to belong to a certain region, but who are saying: we would like to benefit from your experience.

    This morning, during my visit of the Court of Human Rights, I was shown what this actually means, what the young lady in Kazakhstan was talking about. When I entered the room of registers, I saw piles of mail and papers on the table and people going through all of them.

    We also have this as politicians in our offices, where we sometimes think “Okay, this is a bit crazy.” But they are going through every letter – letters written on paper, some sent via the internet, but also letters written on tiny sheets of paper. Because when you are in a prison and when you’re a political prisoner, obviously you do not have the best access to this court, to our court.

    So the fact that any individual can lodge a complaint – be it a simple handwritten request scribbled on a postcard or even on a piece of toilet paper sent from a prison – this is what this “soul of Europe” also stands for.

    In many places around the world, people do not have this privilege. We should remind ourselves of this every day. That is why it’s up to us to stand by their side as they strive for human rights, peace and a better future for themselves and their children.

    The work of the Venice Commission is a beautiful example of how the values of the Council of Europe can have an impact around the world. Even though some might say the Venice Commission does not have any real power.

    But the influence of the Venice Commission might be bigger than that of a large institution with a lot of money, because with its advice on how to reform electoral laws and constitutions, the Commission is a compass for democracy, guiding us and member states from no less than five continents all around the world.

    Ladies and gentlemen,

    We could go on about the powerful tools of this Council of Europe. It’s up to us whether we use them or whether we leave them aside. It’s our responsibility. We are the politicians of our times.

    “When human lives are endangered, when human dignity is in jeopardy, national borders and sensitivities become irrelevant.” That is how Elie Wiesel put it, reminding us to be watchful whenever human rights are violated.

    To us here in this plenary hall, these words might seem beautiful and aspirational. But to the boys and the girls in Kharkiv, to the 16-year-old who came back from Italy to her destroyed home – because it is her European soil – this is their future, their destiny.

    For their sake and for the sake of so many others, these words must be a concrete call on us to stand up for what this Council stands for:

    Human rights and the dignity of all.

    Thank you.

    Un peu d’histoire :
    Rücksichtslos vernichtet - Babi Jar
    ▻https://seenthis.net/messages/931597

    Baerbock commence son discours en citant Elie Wiesel. Voici qui c’était :
    ▻https://www.hintergrund.de/politik/welt/israels-wegbereiter-in-den-usa

    Vor zwei Monaten war Wiesels Name auf einer ganzseitigen Anzeige in der New York Times, mit der er grauenhafte und tödliche Aktionen gegen den Iran wegen seines Nuklear-Programmes fordert.

    Il y en a qui osent critiquer l’engagement militaire allemand en Ukraine, mais on leur adresse des commentaires haineux qui font penser aux tirades du journal nazi Der Stürmer.
    ▻https://seenthis.net/messages/988368

    https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/c6/Der_stuermer_logo.png

    ▻https://fr.wikipedia.org/wiki/Der_St%C3%BCrmer
    En examinant attentivement l’entête du journal vous avez sans doute remarqué que Der Stürmer défendait expressément la vérité de son époque. Les vérités des différentes époques constituent un problème. Personne ne leur échappe. Jamais. Quand on ne s’y conforme pas on est systématiquement puni.

    #Europe #Allemagne #USA #Ukraine #Russie #guerre

    klaus++
    Écrire un commentaire
  • @klaus
    klaus++

    Viandier
    ▻https://fr.m.wikipedia.org/wiki/Viandier

    https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/c6/Le_livre_de_Taillevant.jpg

    Le Viandier est un livre de recettes français de la fin du Moyen Âge, associé au nom de Guillaume Tirel, dit Taillevent, maître cuisinier des rois de France Charles V et Charles VI. Le plus ancien manuscrit connu, celui de Sion, daté de la seconde moitié du XIIIe siècle, prouve qu’il lui est antérieur.

    ▻https://archive.wikiwix.com/cache/index2.php?url=http%3A%2F%2Fmanucius.blog2b.net%2F4822%2F#federatio

    #France #histoire #cuisine #miam

    klaus++
    Écrire un commentaire
  • @arno
    ARNO* ART LIBRE
    2
    @vanderling
    @colporteur
    2

    Berlin : le plus gros aquarium cylindrique du monde explose au milieu d’un hôtel, au moins 2 blessés
    ▻https://www.bfmtv.com/international/europe/allemagne/berlin-le-plus-gros-aquarium-cylindrique-du-monde-explose-au-milieu-d-un-hote

    Haut de 25 mètres, l’"AquaDom" du Radisson Collection Hotel s’est fissuré, dans la nuit de jeudi à vendredi, dans le centre de la capitale allemande, déversant près d’un million de litres d’eau. Aucun des 1500 poissons tropicaux n’a survécu.

    Installer un aquarium de 1000 tonnes au centre d’un hôtel, franchement, qui aurait pu croire que ça se finirait mal ?

    ARNO* ART LIBRE
    Écrire un commentaire
  • @taxi
    Taxi
    1
    @mad_meg
    1

    Von Grillen und Ameisen
    ▻https://de.wikipedia.org/wiki/Die_Ameise_und_die_Heuschrecke

    https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/cf/Grandville_-_Fables_de_La_Fontaine_-_01-01_._La_cigale_et_la_fourmi.jpg

    Es gibt zwei Arten Menschen. Die Grillen und die Ameisen. Auch Taxifahrer kann man in diese Kategorien unterscheiden.

    ▻http://www.zeno.org/Literatur/M/La+Fontaine,+Jean+de/Versfabeln/Fabeln/Die+Grille+und+die+Ameise

    Die Grille und die Ameise

    Die Grille musizierte
    Die ganze Sommerzeit –
    Und kam in Not und Leid,
    Als nun der Nord regierte.

    Sie hatte nicht ein Stückchen
    Von Würmchen oder Mückchen,
    Und Hunger klagend ging sie hin
    Zur Ameis, ihrer Nachbarin,

    Und bat sie voller Sorgen,
    Ihr etwas Korn zu borgen.
    »Mir bangt um meine Existenz,«
    So sprach sie; »kommt der neue Lenz,
    Dann zahl ich alles dir zurück

    Und füge noch ein gutes Stück
    Als Zinsen bei.« Die Ameis leiht
    Nicht gern; sie liebt die Sparsamkeit.

    Sie sagte zu der Borgerin:
    »Wie brachtest du den Sommer hin?«
    »Ich habe Tag und Nacht
    Mit Singen mich ergötzt.«

    »Du hast Musik gemacht?
    Wie hübsch! So tanze jetzt!«

    La Cigale et la Fourmi
    ▻https://fr.m.wikipedia.org/wiki/La_Cigale_et_la_Fourmi_(La_Fontaine)

    La Cigale, ayant chanté
    Tout l’été,
    Se trouva fort dépourvue
    Quand la bise fut venue :
    Pas un seul petit morceau
    De mouche ou de vermisseau.
    Elle alla crier famine
    Chez la Fourmi sa voisine,
    La priant de lui prêter
    Quelque grain pour subsister
    Jusqu’à la saison nouvelle.
    « Je vous paierai, lui dit-elle,
    Avant l’Oût, foi d’animal,
    Intérêt et principal. »
    La Fourmi n’est pas prêteuse :
    C’est là son moindre défaut.
    « Que faisiez-vous au temps chaud ?
    Dit-elle à cette emprunteuse.
    -- Nuit et jour à tout venant
    Je chantais, ne vous déplaise.
    -- Vous chantiez ? J’en suis fort aise.
    Eh bien ! Dansez maintenant. »

    Taxi
    Écrire un commentaire
  • @loutre
    Loutre
    2
    @stephane_m
    @biggrizzly
    2

    Le prince héritier saoudien « immunisé » dans un procès pour le meurtre de Khashoggi, dit Washington
    RFI - Publié le : 18/11/2022
    ▻https://www.rfi.fr/fr/moyen-orient/20221118-le-prince-h%C3%A9ritier-saoudien-immunis%C3%A9-dans-un-proc%C3%A8s-pour

    https://s.rfi.fr/media/display/e7813094-343c-11ec-a085-005056bf30b7/w:1280/p:16x9/2021-10-23T102201Z_524132557_RC2LFQ9VSZ2F_RTRMADP_3_CLIMATE-CHANGE-COP26-SAUDI.JPG

    Le prince héritier d’Arabie saoudite, Mohammed ben Salman, est « immunisé » dans un procès civil concernant le meurtre en 2018 du journaliste saoudien Jamal Khashoggi, estime le gouvernement américain dans un document judiciaire déposé, jeudi 17 novembre, devant un tribunal. Une recommandation cependant non contraignante pour le tribunal.

    Le prince ben Salman a été nommé Premier ministre par décret royal fin septembre, faisant naître des spéculations selon lesquelles il cherchait à éviter des risques judiciaires découlant de plaintes déposées devant des tribunaux étrangers, et notamment une action civile lancée aux États-Unis par Hatice Cengiz, la fiancée turque du journaliste assassiné à Istanbul.
    « Un permis de tuer »

    Cette dernière a posté en réaction une série de messages courroucés sur Twitter : « Jamal est mort une deuxième fois aujourd’hui », écrit-elle.

    Jamal died again today #injustice #JamalKhashoggi
    — Hatice Cengiz خديجة (@mercan_resifi) November 18, 2022

    Même tonalité chez Agnès Callamard, secrétaire générale de l’ONG Amnesty International, qui qualifie la recommandation du gouvernement américain de « profonde trahison ». 

    La recommandation du gouvernement américain, déposée jeudi, a donné au dirigeant saoudien « un permis de tuer », a dénoncé Khalid al-Jabri, le fils de Saad al-Jabri, un ex-espion saoudien qui a accusé le prince de lui avoir envoyé une équipe de tueurs au Canada. (...)

    #Khashoggi #Arabie_saoudite #USA

    Loutre
    • @klaus
      klaus++

      Bienvenu dans la troupe de mon théâtre de guignols : Le méchant #Prinz_Knochensäge, potentat impotent qui n’a qu’un seul ami, l’infortuné brigand pollueur.

      https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/ca/Swanage_Punch_%26_Judy.JPG

      A la fin le crocodile les mange tous, mais l’héro arrive de justesse pour tirer le brigand de la geule de la bête. Le brigand polluer promet de nettoyer tous les parcs et plages du monde pour remercier son sauveteur et on ne parle plus de Prinz Knochensäge qui n"a enfin plus d’emprise sur personne.

      #MBS #société_du_spectacle #théâtre #assassin #politique

      klaus++
    • @klaus
      klaus++

      Tu vois, laissons le crocodile suivre son naturel.

      Réaction américaine

      Le porte-parole du Conseil de sécurité nationale des États-Unis, John Kirby, a certifi ce vendredi 18 novembre que l’immunité judiciaire du prince héritier d’Arabie saoudite Mohammed ben Salmane n’avait « rien à voir » avec les relations entre Washington et Riyad.

      « Cela n’a absolument rien à voir avec la relation bilatérale avec l’Arabie saoudite qui est, comme vous le savez, tendue en ce moment », a déclaré à des journalistes M. Kirby, en soulignant que cela n’avait « rien à voir » non plus avec « les mérites sur le fond de l’affaire ».

      #WTF

      klaus++
    Écrire un commentaire
  • @klaus
    klaus++
    2
    @arno
    @colporteur
    2

    Acéphale
    ▻https://fr.m.wikipedia.org/wiki/Ac%C3%A9phale_(revue)

    https://www.maurizioblondet.it/wp-content/uploads/2019/08/acephale.jpg

    Ce que nous entreprenons est une guerre. Il est temps d’abandonner le monde des civilisés et sa lumière. Il est trop tard pour tenir à être raisonnable et instruit — ce qui a mené à une vie sans attrait. Secrètement ou non, il est nécessaire de devenir tout autres ou de cesser d’être.

    #Georges_Bataille #littérature #art #1936

    klaus++
    • @klaus
      klaus++

      Le no 2, daté du 21 janvier 1937, porte le titre Nietzsche et les fascistes (en couverture), ou Réparation à Nietzsche (sur la page du sommaire), et dénonce les falsifications de l’œuvre de Nietzsche par les nazis et les fascistes.

      Hans Mayer :

      « Bataille seul, à mon avis, avait compris à cette époque-là [que le fascisme] ce n’était pas seulement un retour à la barbarie. Il y avait aussi tout autre chose. D’un côté, l’exécution à la hache, de l’autre, le perfectionnement de la chambre à gaz, à l’aide de la technologie moderne allemande. Je crois que, avant même les nouvelles venant de Pologne et d’Auschwitz, Bataille avait compris que cela formait un ensemble. [...] C’est pourquoi Bataille a cherché le dialogue avec Benjamin, peut-être aussi avec moi. » De ce point de vue, avec Acéphale, Bataille tente de créer une sorte de religion aussi antichrétienne, anticommuniste que antifasciste, « un surnietzschéisme défascisé », selon l’expression de Michel Surya.

      La modernité nazie

      Trudelturm
      ▻https://de.wikipedia.org/wiki/Trudelturm

      https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/c5/Aerodynamic_park_Berlin_4.JPG

      Der rund 20 Meter hohe Trudelturm im Berliner Ortsteil Adlershof ist ein technisches Baudenkmal aus der Luftfahrtforschung, das in den Jahren 1934–1936 errichtet wurde.

      Großer Windkanal
      ▻https://de.wikipedia.org/wiki/Gro%C3%9Fer_Windkanal

      https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/1/11/Bundesarchiv_Bild_102-17158%2C_Deutsche_Versuchsanstalt_f%C3%BCr_Luftfahrt.jpg

      Der Große Windkanal des Aerodynamischen Parks in Berlin-Adlershof wurde von 1932 bis 1934 gebaut.

      Reichsflugscheibe
      ▻https://de.wikipedia.org/wiki/Reichsflugscheibe ;-)

      Eine Reichsflugscheibe ist ein fiktives untertassenförmiges Flug- und Raumfahrzeug, das in Mythen, Science-Fiction und Verschwörungstheorien auftaucht und diesen zufolge im nationalsozialistischen Deutschen Reich gebaut und getestet worden sein soll. Historisch und technisch sind keine Belege bekannt.

      Rammstein - Zeit
      ▻https://www.rammsteinworld.com/en/discography/albums/zeit

      https://cdn.rammsteinworld.com/uploads/discographie/albums/zeit/zeit.jpg

      klaus++
    • @arno
      ARNO* ART LIBRE

      Pour mes lubies de #cinéma_barré, dans la fiche Wikipédia de la revue, ils indiquent qu’un certain « Jean Rollin » aurait contribué au numéro 2. Mais dont on ne dit rien.

      Or il y a un autre Jean Rollin – fils d’un certain Claude Rollin Roth Le Gentil – que j’affectionne beaucoup, qui était le réalisateur de films fantastiques français qui a connu sa grande période dans les années 70.

      Et en fait ça n’est pas du tout fortuit, puisque le Jean Rollin cinéaste était directement lié à Bataille dans son enfance :
      ▻https://fr.wikipedia.org/wiki/Jean_Rollin

      Un an après sa naissance, sa mère se lie avec Georges Bataille, suscitant le désespoir de son père qu’elle quitte bientôt, emportant l’enfant. Denise et le petit Jean vivront avec Bataille jusqu’en 1943, puis celui-ci rencontrera Diane Kotchoubey De Beauharnais. Les deux femmes feront brièvement avec Bataille un ménage à trois, avant que Bataille ne se consacre entièrement à Diane. Denise se reportera après sur les amis de Bataille Maurice Blanchot et Michel Fardoulis-Lagrange.

      Je ne me souviens pas bien, mais il n’est pas impossible que Rollin ait par la suite évoqué Bataille dans des textes (dans un Midi-Minuit fantastique peut-être ?). Je ne sais plus du tout.

      ARNO* ART LIBRE
    Écrire un commentaire
  • @rastapopoulos
    RastaPopoulos CC BY-NC

    Jacques Tati | INA
    ▻https://www.ina.fr/ina-eclaire-actu/video/cpf86642783/jacques-tati

    https://cdn-hub.ina.fr/notice/690x517/17f/CPF86642783.jpeg

    Interview de Jacques TATI (dans un jardin, assis) à propos de « Mon Oncle » : ses personnages, HULOT, les ARPEL, famille « moderne » dont le fils s’ennuie. Il trouve qu’on a moins de contacts dans cet univers standardisé, que c’est grave de voir détruire de vieux immeubles à Paris. Il ne se prend pas très au sérieux, mais il pense qu’il y a autre chose que l’effet comique dans ce film.

    Jacques Tati « Play Time »
    ▻https://www.ina.fr/ina-eclaire-actu/video/i00004020/jacques-tati-play-time

    https://cdn-hub.ina.fr/notice/690x517/1aa/I00004020.jpeg

    Sur des images du décor de « Play Time » que l’on démonte, Jacques TATI explique à Charles CHABOUD, qu’il aurait aimé que ce décor serve aux jeunes réalisateurs plutôt que d’être démonté. Son travail est d’apporter de la fantaisie, de l’humour et non pas de critiquer l’architecture moderne. Il réagit aux critiques qui lui sont souvent faites sur le côut de ses films et le temps qu’il met à les tourner : « la défense du cinéma c’est la défense des auteurs qui prennent des risques et qui peuvent se tromper. » Il dit faire passer le cinéma avant sa vie privée et critique ceux qui signent des films pour pouvoir changer de voiture. Il explique sa conception du comique et son désir de faire sortir de l’oubli les « petits personnages ». Nombreuses images de Jacques TATI pendant le tournage de « Play Time », mimant des personnages.

    #Jacques_Tati #Mon_oncle #Playtime #comique #satire #cinéma

    RastaPopoulos CC BY-NC
    Écrire un commentaire
  • @taxi
    Taxi

    Sprechfunk-Alphabet
    ▻https://de.m.wikipedia.org/wiki/Buchstabiertafel

    https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/c0/Brief-schliemann.jpeg

    Unter dem Eintrag Buchstabiertafel beschreibt das Mitmachlexikon die Geschichte der Buchstabenersetzungen, mit deren Hilfe Worte auch bei schlechter Übertragungsqualität präzise per Sprechfunk übermittelt werden können. Die zuletzt im Taxisprechfunk gebräuchliche Tafel gab dem Siegfried gegenüber dem Samuel den Vorzug und war ein Nazi-Atavismus.

    1926 -> 1934

    David -> Dora
    Jacob -> Jot
    Nathan -> Nikolaus
    Samuel -> Siegfried
    Zacharias -> Zeppelin

    Das tausendjährige Reich der Berufskleingeister und mordenden Piesepampel feiert bis zuletzt fröhliche Urständ in der Buchstabiertafel. Seit mir die Tatsache bewußt geworden ist, daß ich die nazistische Buchstabierpraxis aus Unkenntnis jahrelang selbst praktiziert habe, empfinde ich tiefe Abscheu bei jeder Begegnung mit ideologisch begründeten Sprachverbesserungen.

    Die Postkarte eines gewissen Joh. Schliemann vom 22. März 1933 gab den Anlass zu einer Änderung der Buchstabiertafel im Sinne der NS-Ideologie. Diese Karte wurde am 24. März mit folgender Notiz an die Oberpostdirektion Schwerin weitergeleitet:

    „Anliegend wird ein Schreiben des hiesigen Teilnehmers Joh. Schliemann – 2155/56 – wegen Ausmerzen der in der Buchstabiertafel auf Seite 5 des Fernsprechbuches enthaltenen jüdischen Namen vorgelegt.“

    Postkarte und Notiz gingen einen Tag später mit einem Begleitschreiben an die Oberpostdirektion Berlin:

    „Es [das Anschreiben aus Rostock] verkennt hierbei indes, daß es sich um Namen von Männern des alten Testaments handelt, die später nicht nur von Juden, sondern vielfach auch von allgemein angesehenen Männern beider christlicher Konfessionen getragen worden sind. Bei Ausräumung dieser Namen aus der Buchstabiertafel zum augenblicklichen Zeitpunkt kann mit Sicherheit angenommen werden, daß diese Maßnahme nicht nur bei dem Judentum Anstoß erregen, sondern auch bei den Angehörigen der beiden christlichen Konfessionen nicht überall Verständnis finden wird und möglicherweise auch im Ausland Angriffe zufolge haben würde, die der nationalen Bewegung in Deutschland nicht dienlich sind. Die OPD erachtet daher eine Änderung in der angestrebten Weise zum mindesten jetzt noch nicht für angebracht und beabsichtigt, den Antragsteller durch das Postamt Rostock dahingehend im Wege mündlicher Besprechung bescheiden zu lassen. […]“

    Die Angelegenheit landete schließlich am 31. März 1933 auf dem Schreibtisch des Beamten Neugebauer, der einer Änderung aufgeschlossen gegenüberstand. Er veranlasste den Test nichtjüdischer Namen und am 22. April wurden die Änderungsvorschläge Dora, Julius, Nikolaus, Siegfried und Zeppelin veröffentlicht.

    Von 2019 an wurde in einem drei Jahre dauernden Verfahren mit der Nazibuchstabiererei aufgeräumt und am 13. Mai 2022 eine zeitgemäße DIN 5009:2022-06 beschlossen.

    Tabelle mit historischen, aktuellen und diskutierten Versionen
    ▻https://de.m.wikipedia.org/wiki/Buchstabiertafel#Tabelle_mit_historischen,_aktuellen_und_diskutierte

    #Taxi #Sprechfunk #Geschichte #Deutsch #Sprache #Ideologie #Nazis

    Taxi
    Écrire un commentaire
  • @klaus
    klaus++
    2
    @fitzlombard
    @arno
    2

    Althoff (Zirkus)
    ▻https://de.wikipedia.org/wiki/Althoff_(Zirkus)

    https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/ca/Tuffis_Wuppersprung%2C_Postkarte.JPG

    Elefant Tuffi: Am 21. Juli 1950 ließ Zirkus Althoff seinen halbwüchsigen Elefanten Tuffi zu Werbezwecken mit der Wuppertaler Schwebebahn fahren. Bereits nach wenigen Metern Fahrt brach das nervös gewordene Tier durch eine Seitenwand des Zuges aus und landete kaum verletzt in der Wupper. Souvenirs mit Tuffi-Motiven sind bis heute in Wuppertal erhältlich.

    Tuffi
    ▻https://de.wikipedia.org/wiki/Tuffi

    https://bilder.t-online.de/b/88/26/46/50/id_88264650/tid_da/ein-elefant-stuerzt-aus-einer-schwebebahn-in-wuppertal-von-dem-sturz-gibt-es-keine-fotos-sondern-nur-wie-hier-fotomontagen-.jpg

    Tuffi (* 1946 in Indien; † 1989 in Paris) war eine asiatische Elefantenkuh des Zirkus Althoff, die am 21. Juli 1950 im Alter von vier Jahren in Wuppertal aus der fahrenden Schwebebahn in die Wupper sprang.
    ...
    Obwohl der Waggon mit Journalisten besetzt und der Elefantentransport ein Medienereignis war, hatte in der allgemeinen Panik niemand den entscheidenden Moment fotografiert. Das bekannte Postkartenmotiv mit dem fallenden Elefanten ist eine Fotomontage.
    ...
    1968 löste sich der Zirkus Althoff auf. Tuffi wechselte mit einer Gruppe von Tieren zum Cirque Alexis Gruss, in deren Pariser Winterquartier sie 1989 verstarb. Anfang der 1990er Jahre kam es noch einmal zu einer Zirkuswerbung in der Schwebebahn, diesmal mit einem Alligator.

    #cirque #photographie #photomontage #animaux #histoire #Allemagne #Wuppertal

    klaus++
    Écrire un commentaire
  • Écrire un commentaire
  • Écrire un commentaire